אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני מבקש את תשומת ליבכם ארבע, חמש דקות להצגת החוק שלי. הצעת החוק שאני מעלה היום היא פשוטה מאוד – הצעת החוק שירותי המדינה (מינויים) (תיקון – העדפת מועמדים תושבי פריפריה) – וזה כדי לקדם את האוכלוסייה המקומית על ידי מתן עדיפות קלה מאוד אבל חשובה לתושבי הפריפריה.
אותה הצעה, אגב, הונחה כמה פעמים על ידי חברי כנסת שחלקם נמצאים כאן, ואני אשמח שהם יצאו מגדרם ויצביעו בשביל הדבר הזה. אני משוכנע, חברים, כי המציאות העכשווית והעובדה שרבים מתושבי הפריפריה מפונים בעצם – אנחנו יכולים, כחלק מהמחשבה על היום שאחרי, לחוקק את החוק הזה, והוא יעזור להם מאוד.
מה אומרת הצעת החוק, בקצרה? תקשיבו: העדפת תושבי פריפריה בקבלה לעבודה בשירות המדינה; לא בשירות הפרטי. היו שני מועמדים למשרה פנויה בתקן בשירות המדינה הממוקם באזור העדיפות – אני תושב דימונה, תושב עפולה, יש משרה ממשלתית ציבורית במקום שלי; יש מכרז, ניגשים למכרז – יש לי את אותם הדברים; ניגשו אחד מעפולה ואחד ממרכז הארץ, שניהם עמדו בכל תנאי המכרז, והיה והם שווים בחוק – יתקבל תושב אופקים או תושב עפולה. אני תושב הפריפריה, יש לי את כל התנאים, עמדתי בכל הדברים – ייתנו לי עדיפות בעבודה אצלי בעיר, באזור העדיפות, לא בחוץ. חבריא, כשאתם בודקים – ואני מבקש שתעשו את זה, כי אני עשיתי את זה. כשאני מגיע לאזורים כמו למשל בבאר שבע, אני מגיע לקריית הממשלה, וכמעט בכל מקום – והייתי ראש עיר – תמיד יש איזו נטייה למצוא במקומות האלה יותר אנשים שבאים, ממלאים את התפקיד שלהם – הגזבר של זה והיועץ המשפטי של זה – מסיימים את העבודה ונוסעים.
תראי, היות שיש שתי הצעות שלי שממתינות ולא מעלים אותן, אני כבר איבדתי קצת את האמון.
לאיזו ועדה?
חבריא, אני רוצה שתאזרו אומץ. באמת, אופיר, הרי אני מבין שבוועדת השרים לחקיקה, שישבתי בה, אין כנראה – קצת איבדנו את המחשבה. או שמישהו גונב סוס עם מישהו אחר – ואני לא אלך לעשות את זה, כי זה מביך אותי. אני לא אבוא אליך, אופיר, ואגיד לך: בוא, אגנוב איתך סוס. לא עשיתי את זה אף פעם ולא אעשה. אני מביא הצעות חוק שהן הכי הכי פשוטות שבעולם. אין בהן שום דבר, זה או כן או לא. לצערי הגדול, יושבים ח"כים – ואני יודע שזו תחושה לא נעימה. אם אתה אומר לי שאם אני מביא את זה לוועדה, אתה מגיע ואנחנו מעבדים את זה וזה עובר – בסדר. אבל סתם, סתם לדחות את זה – – –
את יודעת, אני רוצה להגיד לך, יש הצעת חוק שלי לאפשר לילדים בפריפריה לעשות אבחונים. עכשיו, ההצעה הזאת הופכת להיות must, כי אבחון הכי פשוט עולה 2,400 שקל. באתי ואמרתי: תִפְטרו על פי הכנסות הורים. כל ההצעה עלתה 15 מיליון שקל. אמר לי שר החינוך: דחה את זה – דחיתי את זה. חזרתי, העברנו את זה בטרומית, ולא מוכנים להעלות אותה, כי השר מתנגד.
עכשיו, אני לא פה כדי לעשות חלילה שיימינג למישהו, זו לא דרכי, אבל שימי לב מה עשו עם הצעה שאתם כולכם עמדתם כאן ואמרתם לי: מאיר, זאת הצעה טובה. באתי ואמרתי: אנשים שפונו, אנשי פריפריה, יש בעיות – ללכת לבית הספר; צריכים לחכות בתור ארבעה, חמישה חודשים לאבחונים – אמרתי: בואו, ניקח 15 מיליון שקלים, ניתן את זה לראשי הערים, למנהלים בפריפריה, שתהיה ועדה שתיתן להם עדיפות והנחה. אמרו לי: מאיר, זה הדבר הכי טוב, תעביר אותה. זה יושב כמה חודשים בוועדת החינוך. כל פעם שאני מדבר עם יושב-ראש ועדת החינוך, שהוא באמת בחור מצוין, מישהו שם את הרגל. אז אם אתה, אופיר – – –
אין לזה עלות תקציבית.
אני מקבל את הצעתכם. אני רק מבקש, אופיר, אני רוצה שזה יהיה בכלכלה.
בסדר. בבקשה, אני הופך את זה להצעה לסדר-היום ומביא את זה לוועדת הכלכלה.
אם אפשר, אם אפשר – – –
599 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.