אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, לפני שאני אתחיל את דבריי אני חייבת לומר שאני נבוכה. אני נבוכה, ואני אסביר למה. הצעת החוק המונחת היום לפניכם הוגשה בחודש יולי, כשהממשלה עוד חשבה שזה בסדר לנו לגדל את דור הקסאמים. הצעת החוק מציעה להסדיר בחוק מפגשים קבוצתיים לתלמידים על מנת להפיג חרדה ולהתמודד עם מצבי לחץ במשבר. מאחר שהיא נכתבה בקיץ, לפני הטבח הנורא, היא מצומצמת וכוללת רק יישובים הנמצאים במרחק של עד שבעה קילומטר מרצועת עזה, ועד תשעה קילומטרים מגבול לבנון. לצורך המפגשים הקבוצתיים יוצבו במוסדות החינוך פסיכולוג חינוכי או עובד סוציאלי לפחות עשר שעות שבועיות.
אבל כנראה הממשלה עדיין נמצאת ב-6 באוקטובר, אחרת אני לא מצליחה להבין את ההחלטה השערורייתית של ועדת השרים להתנגד לה. זו הצעת חוק שברמה הערכית והמוסרית פשוט אי-אפשר שלא לאשר. פסילת הצעת החוק מוכיחה ירידה לשפל המדרגה של אנושיות בסיסית.
כשנודע לי על החלטת ועדת השרים לחקיקה, שכאמור החליטה להצביע נגד הצעת החוק, הייתי חייבת לקרוא את ההחלטה כמה פעמים. רציתי להבין מאיפה האטימות הזו לדחות הצעה בסיסית כל כך; איזו רשעות צריך לגלות כדי לא להבין שהצעת חוק כזאת חייבת לעבור בקריאה טרומית כדי שעל הפרטים ניתן יהיה לדון בוועדה הרלוונטית. מה אתם לא מבינים? אתם לא מבינים שבעת הזאת ילדים ובני נוער זקוקים לסיוע נפשי קבוצתי? לא כל אחד מוכן ללכת לטיפול פרטני. חלק מהילדים חשים בושה ואי-נוחות, ולכן בדיוק לשם כך נוצרה המסגרת המאפשרת טיפול וייעוץ פסיכולוגי קבוצתי, כך שהילדים לא ירגישו אות קין על מצחם. אני אפילו מתביישת בחברי ועדת השרים לחקיקה, שהייתה להם החוצפה להתנגד.
אדוני שר המשפטים חבר הכנסת יריב לוין, השר יואב קיש, חבר סיעתכם שלום דנינו חתום על ההצעה הזו; אדוני שר הביטחון הלאומי חבר הכנסת איתמר בן גביר, חברי סיעתך יצחק קרויזר וחברת הכנסת סון הר מלך חתומים על הצעת חוק זו; השרים חיים ביטון ויואב בן צור, חבר סיעתכם חבר הכנסת אברהם בצלאל חתום על ההצעה הזו. כן, תבינו, אנשים מהסיעה שלכם חתומים, כי הם מבינים את הצורך.
אז במשרד החינוך טוענים שהנושא תוקצב לפני המלחמה בהחלטת ממשלה. הם רק שכחו לציין שהחלטת הממשלה מדברת רק על אזור הדרום. הם אף הגדילו את חטאם וטענו שאין מספיק עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, שבגלל בעיות כוח אדם לא ניתן בכלל לממש את הצעת החוק הזאת. אני אומרת לכם, זה עיוורון מוחלט. בעניין התקציב אתם אישרתם תקציב קטן, אבל זה היה לפני המלחמה. תגיד לי, שר החינוך יואב קיש, אתה ומשרדך, אתם באמת לא ערים לכך שב-7 באוקטובר קרה משהו? אתם לא קולטים שהצורך בשירות פסיכולוגי לתלמידים גדל עשרת מונים מאז תחילת המלחמה? איך אפשר לעצום עיניים בפני כל האירועים הדרמטיים שהתחוללו ביישובי עוטף עזה ובצפון ולהשאיר את התקציב כמו שהוא כי הוא כבר אושר בעבר? זהו עיוורון מוחלט.
ואשר למחסור בפסיכולוגים ובעובדים סוציאליים, זהו שקר מוחלט. יש לי מכתבים גם מאיגוד העובדים הסוציאליים וגם מהתנועה למען הפסיכולוגים. שני הגופים האלה אומרים באופן מפורש: יש לנו פסיכולוגים ויש לנו מטפלים, יש לנו עובדים ועובדות סוציאליות, אבל הם לא מוכנים לעבוד בשכר נמוך. רק השבוע, ביום שני, אמרה אביגיל בר, פסיכולוגית בשירות הציבורי, בוועדה לביקורת המדינה: השכר שלי 53 שקלים לשעה; בעלי אמר לי: די, נלחמת מספיק. המון חברים שלי עזבו, אני בין הבודדות שנשארתי מהמחזור שלי.
אני מבינה שבטבלאות האקסל של משרדי הממשלה ושל שר החינוך המספרים מסתדרים מצוין, ואם אף אחד לא מוכן לבוא לעבוד בשכר נמוך, אז לא יהיו מטפלים לילדים שלנו. איזה יופי, האקסל מסתדר מצוין. תגידו, אתם שם בממשלה, חשבתם פעם להפוך את הסדר ולשאול את עצמכם מה צריך לעשות עם עובדים ועובדות מקצועיות? השכל הישר אומר שיש מספיק עובדים פנויים, אבל הם מוכנים לעבוד בשכר ראוי, והילדים שלנו זקוקים לעובדים האלה.
אדוני היושב-ראש, בשורה התחתונה, העובדות פשוטות: קיים צורך אדיר במטפלים ופסיכולוגים מקצועיים, והצורך גבר עוד יותר מהמלחמה. לפי הנתונים שברשותי יש בשנת 2022 1,500 משרות פנויות שאינן מאוישות. קיימים עובדים מקצועיים וראויים; צריך להעלות להם את השכר. רק לסבר את האוזן, פסיכולוג בחצי משרה משתכר 5,211 שקלים. התקציב שהעברתם לפני המלחמה חייב להתעדכן בעקבות פרוץ המלחמה. ממשלה שלא מסוגלת לממש את הנדרש ממנה, כמו הדוגמה הזו, לספק טיפולים רגשיים לילדים שלנו בעוטף ובצפון – שתלך הביתה.
אתם, חברי הקואליציה, שמדברים גבוהה-גבוהה על הצורך בטיפול בנפשו של העם, אתם, שמדברים על הצורך באיחוד בעם, אתם, שמדברים על הצורך בעידוד תושבי היישובים הסמוכים, ואתם תכף תתמכו גם בחזרתם הביתה – איך אפשר להתעלם מזה? איך אנחנו נחזיר את הילדים שלנו ללימודים כשאנחנו לא מטפלים בהם?
אני מציעה לכם ולכל חברי הכנסת מהקואליציה שמתכוונים להצביע על פי הכוונה מלמעלה, להסתכל בלבן של העיניים של הילדים, של ההורים, ולהצביע נגד. אותם הורים, אותם ילדים מהדרום, מהצפון, שהושיבו אתכם על הכיסא הזה – האם אתם פועלים נגדם?
אני רוצה לשאול: כשאנחנו שולחים אותם לבית הספר – זה חשוב מתמטיקה, זה חשוב ספרות, זה חשוב גיאוגרפיה, אבל מה יעזור לנו אם יש להם 100 בבגרות והם לא ישנים בלילה והם משתינים? אתמול הייתי בסיור בשדרות, והרבש"ץ אמר: כל תושבי שדרות שחזרו ישנים עם אור דלוק. תגידו, אתם בכלל קולטים מה קורה באזור הזה?
ולכן אני פונה בכל לשון של בקשה: תצביעו בעד, נביא את זה לוועדה טרומית ונתקדם. תודה רבה.
814 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.