קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני אומנם לא הייתי לוחמת בצבא ולא תכננתי מבצעים, אבל אני כן אימא. אני רואה את מה שקורה בימים האחרונים, בשבועיים האחרונים, עם חיילי צה"ל, ואני שואלת אנשים, מבקשת הסברים למה זה נראה ככה, ואף אחד לא נותן לי הסבר מניח את הדעת. אני רואה חיילים בתוך מבנים מטים לנפול, חורבות. בתוך החורבות האלה יש מחבלי טרור חמאסניקים איומים, שהחורבה מגינה עליהם, והחייל מזדחל לו בין חדרים. או שטנק עובר בתוך רחוב שיש בו באמת הריסות בתים, חצי בתים, בית עם פיגומים נופלים, כל מיני מכשולים שאנחנו, אחרי כל מה שעברנו, אחרי שהבנות שלנו נאנסו, אחרי שהתינוקות שלנו נשרפו, אחרי שמשפחות נחטפו, אחרי שמוטטו פה בקירוב 100,000 איש במעגל הכללי של הטבח האיום והנורא הזה – משאירים בניינים כדי שהחיילים ילכו בין לבין, ואני לא מבינה את זה.
התשובות שמערכת ביטחון נותנת ושהבכירים נותנים הן תמיד נורא אניגמטיות: אנחנו עושים את מה שצריך; ככה זה צריך להיראות; אנחנו משטחים מלמעלה. וגם היום עוד תמונה, וגם אתמול עוד תמונה, וגם שלשום עוד תמונה של חיילים שצולפים בהם מתוך חלונות, מתוך בתים, מתוך רחובות, שהרחובות האלה היו צריכים להיות מזמן מזמן מזמן הרוסים, חרבים עד היסוד.
אחרי מה שעברנו, על מי אנחנו מרחמים? על נדל"ן? להודיע לתושבים שם: לכו לדרום. לא הולכים לדרום? אין בעיה. קודם כול, אם יש משהו אחד שישראל צריכה ללמוד – אם יש קונספציה אחת שצריכה להתמוטט – הוא שהחיילים שלנו, החיים שלהם, הדם שלהם, העתיד שלהם, המשפחות שלהם הם בראש המעלה. הרבה הרבה אחר כך – ה-so called חפים מפשע, שבעיניי אין כאלה, כי חמאס היא עזה. אחר כך לדאוג לרווחתם של החפים מפשע.
אנחנו שומעים כל יום על כמה חיילים. אין לנו חיילים מיותרים. כל ילד כזה הוא פרח, הוא יהלום. אי-אפשר לראות יותר את אחוזי המוות שעולים ועולים. תשטחו את הנדל"ן המיותר הזה. גם ככה רוב הבתים שם נראים חרבים.
אני פונה מפה לחברי הקבינט, לחברי הקבינט המצומצם, המורחב, לשר הביטחון ולרמטכ"ל, לא כמצביאה גדולה אלא כאימא: נא לשטח שם נדל"ן ולא לסכן במאומה, אפילו לא ציפורן של חייל ישראלי קדוש אחד. תודה רבה.
333 מילים של גלית דיסטל אטבריאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.