צמצום שעות החופשות לאסירים מפני חשש לשלומם בעת המלחמה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי השרים, חבריי חברי הכנסת, קודם כול, אני חזרתי מישיבת קבינט, אחרי זה הייתה לי עוד ישיבה ב-05:00, ב-07:00 המשכנו לעבוד על דברים אחרים. אני הגעתי לכאן כי אני מכבד אותך, אני מכבד את הכנסת.

אמרתי – אני מכבד אותך, ומכבד את הכנסת, אני מכבד את חבריי השרים ואת כל מי שנמצא כאן וכמובן את השואל הנכבד. לכן היה לי חשוב לבוא לכאן, למרות חוסר בשעות שינה.

לגבי שאלתך, חבר הכנסת, לפני הכול אני אומר לך שמבחינתנו יש שינוי גם בעניין החופשות. היה איזשהו נוהל חירום, אני תכף אפרט. הייתה הנחיה שלי לבדוק את זה עוד פעם, אתמול הייתה ישיבה בשב"ס, והחופשות יחזרו ויהיו כתיקונן.

עכשיו אני רוצה בקצרה, ואחרי זה באמת בהרחבה. לנוכח תמונת המצב, ובהיעדר יכולת לקיים את תנאי החופשה בדרך של הטלת משימה נוספת על כתפי המשטרה, הוחלט על אי-הוצאת אסירים לחופשות החל מיום 8 באוקטובר. בתאריך 29 באוקטובר התקיימה הערכת מצב, הוחלט על הוצאה מדורגת של אסירים לחופשה. ושוב, אתמול התקיים דיון בראשות ראש אגף האסיר בנושא הערכת מצב, ובכוונת ראש האגף להנחות על הוצאת אסירים לחופשות בהתאם לפקודות הנציבות.

פקודת בתי הסוהר מסדירה בסעיף 36(א) את סמכות השר לביטחון לאומי להעניק חופשה לאסירים, שזה למעשה מהווה טובת הנאה. גובש נוהל 02.2.01 – חופשות אסירים. יש עוד נוהל של פקודת נציבות בתי הסוהר – 04.40.00. ועל רקע המצב הביטחוני ומה שקרה ב-7 באוקטובר הוחלט על כניסה למצב חירום במתקני הכליאה תוך העלאת רמת הכוננות הארגונית וצמצום למינימום של פעולות השגרה – זה היה מ-7 באוקטובר.

אני רוצה לציין שיציאתם של אסירים לחופשות מותנית גם בקביעת תנאים, ובצורך לפקח על ההתנהלות בחופשה על ידי משטרת ישראל, וגם הכתפיים של השוטרים שלנו, כמו שיודעים כולם, עמוסות מאוד. אדגיש כי הגבלת האפשרות על הוצאת אסיר לחופשה נקבעה למשך שבועיים. שוב, כמו שאמרתי, התקיימה הערכת מצב ב-29 באוקטובר, ואז הוחלט על הוצאה מדורגת של החופשות, וכאמור אתמול הוחלט להחזיר את הדברים כתיקונם.

לגבי הנתונים, שאלת גם עליהם: מתחילת המלחמה סך הכול 131 אסירים יצאו לחופשה. עשרה אסירים יצאו ל-72 שעות; 59 אסירים – ל-48 שעות; 34 אסירים – ל-24 שעות; 28 אסירים יצאו לחופשה חריגה.

באשר לשאלה השנייה שלך, אם לכל האסירים בכלא יש מרחב מוגן – שב"ס אחראי לשלומם, לביטחונם, ואפילו בטרם 7 באוקטובר שירות בתי הסוהר ביצע מגוון רחב של פעולות של מוכנות למצב כמו שיש לנו היום בעורף.

תכליתן של כל הפעולות הללו הייתה לשמור על חיי השוהים במתקנים – אסירים, עצורים, סגל ומבקרים, לרבות סרטוני הסברה, מיפוי מתקני הכליאה, הצבת מיגוניות, הקמה והכשרה של צוותי חילוץ, רכש, ציוד למחלצים, התקנת מערכות התרעה וכן הלאה. שירות בתי הסוהר פועל ופעל לאור הנחיות פיקוד העורף. הם גיבשו יחד עם מהנדסים של פיקוד העורף את תוכנית "הכי מוגן שיש", אשר תכליתה לאתר את המקום הכי מוגן בזמן האזעקה. תוך כדי הלחימה עלה גם צורך להציב מרחבים מוגנים נוספים במתקני הכליאה, וכך עשו.

לסיכום, שירות בתי הסוהר פועל, פעל וימשיך לפעול כדי להבטיח את כל החיים של כל מי ששוהה בבתי הסוהר.

תודה. קודם כול, לגביך, חבר הכנסת סימון, אני רוצה להודות לך על השאלות ועל הדאגה לזכויות אדם. כפי שאמר בית המשפט העליון, זכויות אדם לא נעצרות בין חומות בתי הכלא. במשך שנים ייצגתי לא מעט עצורים ואסירים, ואני חושב שבסופו של דבר, כמו שאמרת, ואמרת נכון, אסירים – צריך לשקם אותם, לפעול בניסיון להחזיר אותם למוטב. אני כמובן מפריד, ואני מקווה שכולם יסכימו איתי שיש סוג אחר של אסירים, אותם אסירים ביטחוניים – בשם המכובס – צריך להגיד את האמת: אותם מחבלים בבתי הכלא שערפו ראשים, רצחו תינוקות, אנסו נשים, ואני – – –

לא, לא, לא, אני יודע, אני רק רוצה שהדברים יהיו ברורים: לגבי אותם מחבלים – שום שיקום, שום מדיניות של הכלה – האמת היא שתשעה חודשים, מאז שאני בתפקיד, אמרתי וחזרתי ואמרתי, ואגב לא פעם זכיתי לקיתונות של בוז מהאופוזיציה על המדיניות שלי, שצריך להפסיק את הקייטנות ולהפסיק את מה שקורה בבתי הכלא, ואני שמח שכולם התיישרו. כולם נהיו בן גביר, וטוב שכך. המדיניות – המדיניות מחלחלת.

אבל לגבי עניין הביקורים שציינת, אני בהחלט חושב שצריך להחזיר את הביקורים הללו לשגרה. אני מזכיר שאני מבין מה קרה מ-7 באוקטובר. אומר זאת שוב: השב"ס נכנס לכוננות, משטרת ישראל עובדת במתכונת חירום. שני הגופים האלה צריכים לפקח על הביקורים. שני הגופים האלה צריכים למעשה להוביל את הביקורים. אתה לא יכול לצפות משב"ס, שהכתפיים שלו כל כך עמוסות – כל סיפור האסירים הביטחוניים, המחבלים, הנוח'בות, עם כל הסיפור של להתגונן בתוך בתי הכלא; תבינו, גם את זה עשינו: להקים כיתות כוננות של שב"ס בתוך בתי הכלא, לפעול במתכונת כזו ששב"ס ידע להגן על חומות בתי הכלא, לכן כל זה עבד בחירום. היום המגמה היא לנסות להחזיר כמה שיותר לשגרה. אני מעביר את ההנחיות האלה. שוב, הדיון שנערך אתמול לא נערך בחלל ריק. הוא נערך אחרי שהנחיתי ואמרתי: חברים, בואו ננסה להגיע כמה שיותר להחזרת הדברים לשגרה. הוא הדין בנושא ההתייחדויות – גם כאן אני אומר בצורה מפורשת וברורה שאנחנו צריכים לנסות להחזיר את הדברים על כנם, אבל עדיין צריך לזכור שמתכונת החירום נמשכת. גם את זה צריך לזכור.

אני עצמי חתמתי רק לפני יומיים על עוד צו שמדבר על מתכונת חירום, והדברים האלה, גם צריך לדעת אותם. חבר הכנסת פינדרוס, אני מקווה שבתשובות שלי אני עונה גם על השאלות שלך. העיקרון – כן, ברור, צריך לחזור ולנסות להחזיר לשגרה; המשימה והאתגרים הם בפני שירות בתי הסוהר, וחזקה – ואני גם אפקח על זה ואדאג שזה יבוצע – שינסו להחזיר כמה שיותר מהר. אני לא רוצה לדבר כאן במונחים של זמן ושל התחייבויות. אני לא רוצה לעשות דבר כזה, כי אני אף פעם לא נותן התחייבות שאני לא יכול לעמוד בה. הרי זה לא תלוי רק בי.

זוכרים גם זוכרים, אבל רק נזכור שגם שב"ס וגם המשטרה – גם היום, כשאנחנו יושבים ומדברים כאן, המתכונת שלהם היא מתכונת חירום, ועל הכתפיים שלהם יש המון המון משקל, וגם את זה אני זוכר.

אגב, בנושא של הכבאים, אני לא יודע איזה הצעה הולכת לעלות לסדר-היום, אבל אם מדובר – –

– – אבל אם מדובר על העניין של מה שאני חושב, עמדתי ידועה, ואת יודעת שאני פעלתי. את יודעת מצוין, חברת הכנסת בן ארי – –

– – מה אני עשיתי ובאיזה צד אני עומד. לצערי זה תקוע במקום אחר, ודווקא כאן טוב שמשרד הביטחון ייתן את התשובות.

אבל אני רוצה להתקדם, כי אני חייב לכם תשובות. חבר הכנסת שירי שאל לגבי כיתות הכוננות. וזה גם קשור לתשובה אלייך, חברת הכנסת בן ארי. אני חושב שמאז 7 באוקטובר למדו כולם, אגב, את מה שאני אמרתי כאן כבר תשעה חודשים, שנשק מציל חיים, אקדח יכול להציל בית.

רובה סער יכול להציל שכונה.

הוא יכול להציל עיר שלמה. הניסיון במלחמה הראה לכולנו שאיפה שהיה נשק – כשהיו כיתות כוננות שיכלו לתת מענה זה הציל חיים. לכן אני מ-7 באוקטובר, לא אכחד, שמתי לעצמי מטרה לתת ולחמש כמה שיותר את עם ישראל – כמובן בהתאם לכללים, כמובן בהתאם לקריטריונים, אבל לאפשר לאנשים להגן על עצמם.

יש לנו משטרה חזקה מאוד. צריך להודות על האמת כאן, במקום הזה. קיתונות של בוז נשפכו על המשטרה בתשעת החודשים האחרונים – –

– – ואני חושב שהיום כולם מבינים, אדוני היושב-ראש, כמה השוטרים שלנו היו גיבורים, כמה הם עצרו בגופם את האויב מלהגיע לשערי תל אביב. אני אומר לכם, אני עובר בין משפחות הנופלים – – –

ולראות את כל השוטרים הגיבורים, איך הם יצאו, לפעמים אפילו בלי האקדח שלהם – ואם הם יוצאים עם האקדח, הם עומדים מול כלי נשק כבדים פי כמה וכמה – ואת המסירות ואת ההקרבה. כולנו חייבים להגיד תודה למשטרת ישראל וללוחמים וללוחמות. כן הזכרתם, ונזכיר; אפשר להזכיר כל כך הרבה יחידות וחטיבות ואנשים שבאמת גיבורים.

אבל צריך לדעת שאי-אפשר לשים שוטר בכל רחוב; אי-אפשר לשים שוטר על כל בית. לכן העניין הזה של כיתות הכוננות – תכף נדבר גם על הנשקים הפרטיים, שגם חברת הכנסת בן ארי שאלה, וזה פרויקט שאני מאוד מאוד גאה בו – אבל כיתות הכוננות הן דבר שמציל חיים, ופתחנו 800 כאלה. אגב, היה כאן חטא קדמון, אדוני היושב-ראש. היה מי שסגר את הכיתות האלה; היה מי שלקח את הנשקים האלה. הוא עשה טעות חמורה. זה לא הזמן להתחשבן אבל כן, מ-7 באוקטובר, אדוני היושב-ראש, אני עובר ממקום למקום, ממקום למקום, פותחים עוד כיתת כוננות ועוד כיתת כוננות ועוד. אגב, כולם, חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, בבאר שבע, בלוד, ברמלה, בקיסריה ובכפר שמריהו ובקיבוצים ובמושבים ובערים החרדיות, בכל מקום שיש לנו את הסמכות. אגב, הסמכות ביהודה ושומרון, ארבעה קילומטר מהגבול, היא סמכות של משרד הביטחון, אבל איפה שלנו, למשרד לביטחון לאומי, יש סמכות, עושים את זה.

אני רוצה כאן לציין גם את המפכ"ל, גם את הסמפכ"ל, גם את ניצב בדימוס שמעון לביא, שנרתמו לנושא הזה מלא מלא. תנ"צ אמיתי לוי – באמת אחד-אחד פעלו ועשו – ואלי זיתון. באמת כל כך הרבה גורמים שהתאחדו יחד כדי ליצור את הדבר הזה.

לשאלתך, חבר הכנסת שירי, עד כמה שאני זוכר, ושוב, חבל שאתה לא שלחת אליי את השאילתה הזאת מראש – – –

לא, לא להיום. להיום זה לא היה על שולחני.

לא, אני אומר את זה לא כביקורת, אני פשוט באתי לכאן כדי לענות על שאילתה אחת, אבל אני עונה לך, אתה רואה שאני עונה לך. עד כמה שאני זוכר, רובאי 03 ומעלה זה הקריטריון כדי להתקבל לכיתות הכוננות. כמובן שהם עוברים הדרכה, כמובן שהם עוברים הסמכה. יש להם סמכויות של מתנדבי משטרה, ואני רוצה להגיד לך שאני כל כך גאה.

אני רוצה להגיד לך, שאנחנו כל כך גאים – –

– – שחיים באמת של אנשים – אלה חיים של אנשים, תעזבו את הפוליטיקה, חברים. אלה חיים של אנשים שיכולים להיות, בזכות כיתות הכוננות האלה.

אז אני הסברתי. עוד פעם, יש להם סמכויות של מתנדבי משטרה.

מתנדבי משטרה, מתנדבי משטרה.

בסדר, שאלת מה הסמכות. הסברתי שיש להם סמכות של מתנדבי משטרה.

יש להם סמכות של מתנדבי משטרה.

גם אזרח יכול, גם אזרח יכול.

אז אני אשיב, עכשיו אשיב. קודם כול, אני לא ידעתי שאני נדרש כאן לתת קורס במשפטים, אבל אני אתן לכם למרות הכול.

אתן לכם, למרות הכול – חכה, חבר הכנסת סעדה, חבר הכנסת סעדה – עצות חינם, מה שנקרא, למרות שלא חשבתי שאני בא לתת לכם קורס. גם אזרח, לפי חוק סדר הדין – – –

תיתנו לי, בבקשה, תיתנו לי, בבקשה.

זה בסדר.

אז אני אומר עוד פעם, יש סמכות לכיתות הכוננות של מתנדבי משטרה.

לשאלתך, חברת הכנסת בן ארי, אם שומעים צעקה מחצרות ושומעים שיש איזשהו אירוע, גם סמכותו של אזרח, בלי להיות כיתת כוננות ובלי להיות כלום ובלי להיות מוסמך – – –

הוא מחויב לבוא ולהיכנס – אפילו מחויב, יש חוק לא תעמוד על דם רעך, כדי לנסות לעזור לאנשים; ואני אומר לך, שיש אפילו לאזרח סמכות של עיכוב – תני לי, את שאלת שאלה, אני עונה לך.

להבדיל ממעצר – – –

כן, אבל אני חושב שאני נותן להם מענה.

שאל חבר הכנסת שירי מה הסמכות, אמרתי לו: מתנדבי משטרה. שאלה חברת הכנסת בן ארי – – –

אז שאלה חברת הכנסת בן ארי: אם מישהו שומע צעקות מתוך חצר – –

– – ואמרתי לה שאפילו אזרח, אפילו אזרח, בלי להיות בכיתת כוננות, יכול להיכנס כדי להציל חיים, ויש גם סמכות עיכוב, אם אזרח רואה מול העיניים שלו מעשה פשע.

אני גאה, אני גאה – – –

אני גאה, כן, אני גאה לפתוח עוד כיתות כוננות.

ועוד כיתות כוננות ועוד כיתות כוננות. את לא מבינה שזה מציל חיים?

אני חייב להגיד משהו, אדוני היושב-ראש. דיברו על העניין הזה של נשים – אתה נותן נשק אז אולי נשים ייפגעו. אתה יודע כמה נשים נפגעו, נאנסו, נרצחו? ואם היה נשק – –

– – הנשק הזה היה מציל אותן. הנשק הזה מציל חיים, מציל נשים – – –

תכף אני אסביר לך מה אנחנו עושים לגבי אלימות במשפחה.

אם לא תשמעי, לא תדעי.

עכשיו לגבי שאלתה של חברת הכנסת בן ארי – –

– – לגבי העניין הזה של הנשקים הפרטיים. גם כאן אני, כן, אני, הנחיתי, אני הקלתי את הקריטריונים.

היא לא נותנת לי לדבר. אי-אפשר לדבר ככה.

אדוני, אנחנו במשך חצי שנה, עוד לפני המלחמה, במשך חצי שנה עשינו עבודת מטה, ועשינו ישיבות במשרד לביטחון לאומי וכן, הקלנו בקריטריונים. המדיניות שלי הייתה שנשק מציל חיים וצריך לאפשר לכמה שיותר אנשים לשאת נשק. ולכן הקלנו, ובמקום רובאי 07 זה הפך להיות רובאי 05 ורובאי 03, ומי שיש לו תעודת לוחם ומי שעשה שנה בהסדר ובנות שירות לאומי באזורים מזכים. כן, אני לא מתבייש. אני אומר את זה בגאווה: זה מה שעשיתי עוד לפני המלחמה. ברוך השם שעשינו את עבודת המטה הזאת, כי כשפרצה המלחמה אז ידענו תוך יומיים-שלושה לעשות, להקל בקריטריונים. כתוצאה מההקלה הזאת, שימו לב רבותיי, יש לנו היום יותר מ-250,000 בקשות. אני חייב לומר גם שלא הורדנו את הרף.

למרות שהקלנו את הקריטריונים, לא הורדנו את הדרישות.

עבר פלילי, בדיקה מודיעינית, בדיקה רפואית – זה, אגב, קשור לשאלתך, חברת הכנסת בן ארי. דקה.

תני לי לענות לך תשובה מפורטת. מגיעה לכם תשובה מפורטת.

אז אני – מי שקובע, אני אשיב לך גם, אבל קודם כול אני אסיים את הנושא של הנשק האישי, אחרי זה אני אחזור אליך לקריטריון מי קובע איפה כיתת כוננות.

אבל אתם לא תעצרו אותי, כי אני רוצה להמשיך לדבר על הנשק האישי. לא הורדנו את הרף. יש בדיקות רפואיות – זאת דרישה. עבר פלילי – זאת דרישה. עניין של בדיקה מודיעינית – זאת דרישה. להפך, באים אליי הרבה אנשים ואומרים לי: בן גביר, למה לא מורידים ל-02? למה לא מורידים ליותר? אבל באמת, יש לנו 250,000 בקשות. אגב, רק כדי לסבר את האוזן, זה בערך עשר שנים. כל הבקשות שהיו בעשר שנים האחרונות לא משתוות ל-250,000 הבקשות האלו.

בנסיבות מצערות. וכן, לשאלתך, חברת הכנסת בן ארי, היות שהנחיתי ואמרתי שזה פרויקט הדגל של המשרד, אז כן, הכשרנו כמה שיותר אנשים. עשינו את זה עם ייעוץ משפטי.

יש ייעוץ משפטי.

היא לא תיתן לי לסיים, אז היא לא תבין.

הכול מפוקח דרך היועץ המשפטי – –

– – ואנחנו, ברוך השם, אנחנו, כן, כן, אפשרנו לכמה שיותר אנשים, כמובן מוסמכים על פי חוק, להתעסק בתהליך הזה, זה חשוב. אגב, מה הכי מצחיק אותי? שמעתי על הדיון בוועדה. אני לא רוצה לנקוב בשמות, אני לא רוצה להעליב אתכם, אבל כמה שמות שם שציווחו וצווחו כמו תרנגולות, סליחה – –

אני לא אמרתי שמות – – הם אלה שמתקשרים אליי ואומרים לי: בן גביר, בן גביר, מה עם הרישיונות נשק? מה עם הרישיונות? ואני אומר להם: חברים, יש קריטריונים.

יש קריטריונים. כל מיני חברי כנסת מהאופוזיציה. כל מיני חברי כנסת מהאופוזיציה שפנו אליי.

אם צריך, אני אגיד שמות.

אם צריך, אני אגיד שמות.

ופניתם ופניתם – – –

אגב, יכול להיות שזה מתוך לחץ, זה בסדר.

אבל אני תמיד אומר לכם: חברים, יש אגף מתפקד, עובדים. ברוך השם, אם יש בקשות דחופות תעבירו לידיעתי, ואני מעביר את זה לאגף, אבל כן יש קריטריונים – –

– – וכן, זאת משימה. אני חייב להגיד, אדוני היושב-ראש, שאם הממוצע היה 100–150 אישורים, 100 אישורים ביום, היום הממוצעים עלו ל-1,700–1,800. אנחנו עושים עוד מאמצים לגייס עוד עובדים ועוד אנשים כדי שיוכלו לטפל בנושא הזה של רישיונות נשק. כן לעשות את זה בצורה של לפי הכללים, כן לעשות את זה – – –

כן לעשות את זה בצורה שהיא מצילת חיים. ודאי, ודאי, ודאי שהעובדים של המשרד, שנרתמו – אני מודה לכולם, לכל מי שנרתם.

עושים את זה אחרי הדרכה, עושים את זה אחרי הסמכה.

לטעמי יותר מדי מקפידים לפעמים. אבל אני אמרתי: איפה שנזהרים, אני דווקא מאושר שתהיה זהירות. יושב-ראש האגף לכלי ירייה באמת מקפיד על ימים שלמים של העברת ההנחיות הללו והסמכויות. אני מאושר, באמת אני מאושר, ואני אומר לו: זה שיקול דעתך. העניין המקצועי זה שיקול דעתך.

בנות שירות לאומי, בוודאי. מה זאת אומרת?

יש לי חוות דעת משפטית.

אז אני אומר שוב, יש לי חוות דעת משפטית, בוודאי. זאת הזדמנות, אני עכשיו מצולם, אז זה חשוב שגם ישמעו. אני קורא לבנות השירות הלאומי – –

– – קורא לבנות השירות הלאומי: בואו תתגייסו, צריך את עזרתכן, ודאי.

ודאי, נשק מציל חיים. אני צריך שתבואו, יש לי חוות דעת משפטית שבנות שירות לאומי יכולות לבוא – –

– – ויכולות להתנדב, וצריכות לבוא. אנחנו צריכים מתנדבים, אנחנו מחלקים נשק לכולם, חברת הכנסת בן ארי. לעומר ולבאר שבע ולרעננה ולכפר סבא. אמרתי לכם, הקריטריון היחיד מבחינתי הוא שבאמת יעמדו בתבחינים, יעמדו בחובות שקיימות.

אני קורא לבנות השירות הלאומי – לא רק לבנות השירות הלאומי, לכל מי שיכול. בואו תעזרו ובואו תנו כתף. יש לי חוות דעת משפטית של היועצים המשפטיים. בנות שירות יכולות לבוא, וגם אחרים, עובדים נוספים. אנחנו רוצים לגייס עוד עובדים, אני צריך להגדיל את האגף הזה עוד ועוד ועוד. מה חשבתם, שאם יש 250,000 בקשות, אז השר יושב ומאשר אותן? עומד וחותם? צריך אנשים – – –

חברת הכנסת בן ארי, למה את מדברת על מה שאת לא יודעת? הבאתי שוטרים.

הבאתי שוטרים, למה את מדברת על מה שאת לא יודעת? הבאתי שמ"זים.

הבאנו שמ"זים, וזה עדיין לא מספיק.

אנחנו רוצים גם שוטרים לשעבר.

כדי להתגבר על ה-250,000 – – –

חברת הכנסת בן ארי, תני לי לסיים, בבקשה, די. כדי להתגבר על ה-250,000 האלה – זה גם האינטרס של כולנו, הרי כולנו חיים באותה מדינה.

וכולנו יודעים – אגב, יש הרבה נשים שמבקשות, הרבה נשים מפוחדות. אגב, יש הרבה תושבים מהעוטף – –

– – תושבים מהצפון, תושבים מהדרום. זאת משימת חיי, כן. אני עושה כדי שיהיה אפשר לטפל טיפול מהיר בבקשות האלה. אם בזמנו – ואני לא אזכיר כאן שמות – לקח שנה, שנה וחצי לטפל בדברים כאלה, היום קיצרנו את הטווחים. ועדיין יש לי 250,000 בקשות, ואני רוצה לתת מענה, עוד מענה, ועוד מענה ועוד מענה.

ולכן אני קורא לכולם – לכל מי שיכול, כן. אמרת שוטרים? גייסנו שוטרים, הבאנו שוטרים, זה לא מספיק. בנות שירות לאומי, כן, יש גם בנות שירות לאומי. אני קורא באמת לכולם, לכל מי ששומע אותנו.

אנחנו צריכים עובדים. העובדים האלה עוברים תהליך.

די.

המתנדבים האלה עוברים תהליך, מתנדבים עובדים.

תודה. אדוני היושב-ראש, אגב, תודה, תודה. הזכרת לי.

אני רוצה להגיד תודה לכם, לכנסת, שנרתמתם גם לעניין. כל מה שקשור אליי, מלכלכים ותוקפים. אני רוצה להגיד לכם תודה, כי זה באמת מציל חיים. אני רוצה להגיד לכם דבר אחד, הארכתי יותר מאשר רציתי – –

– – אבל אולי הגיע הזמן – דקה של הקשבה. תראו, תשעה חודשים מאז שישבתי כאן. אמרתי שצריך להפסיק את הקייטנות – קראתם לי שר הפיתות. אמרתי שצריך לעשות משמר לאומי, אם היה לנו משמר לאומי, 1,000 לוחמים בדרום, שלפי התוכניות היו, היה נמנע – אני לא יודע אם לומר אסון, אבל היינו מורידים את ממדי האסון; אמרתם: הפלנגות של בן גביר. אמרתי: צריך לעשות סיכולים ממוקדים כל לילה בעזה – היו כל מיני חוכמים, אובער-חוכמים גדולים, שאמרו לי: אתה לא מבין בביטחון. אמרתי: חמאס לא מורתע, אמרו לי – לא אגיד איזה גורמים: בן גביר, אתה באופסייד, אתה באופסייד. אולי הגיע הזמן שתבינו שמה שאני אומר כאן ונלחם עליו כאן – וכן, גם אפרופו חלוקת נשקים – זה יכול להציל את כולנו, את הימין ואת השמאל, את הדתיים ואת החילונים? אתם לא מבינים שאותו חמאסניק נאצי שמסתכל עלינו, לא אומר: זה ימין, זה שמאל, זה בן גביר, זו זהבה גלאון? לא אכפת להם, מבחינתם כולנו בני מוות. ואני נלחם על הזכויות של הילדים שלכם להמשיך לחיות כאן.

ולכן, כן, אני עושה את זה כפרויקט חיי. גם העניין של כיתות הכוננות, גם העניין של כמה שיותר הקלות, שוב – תוך כדי הקפדה על כל הכללים, אבל כדי שאנשים יוכלו לאחוז בנשק וכדי שאנחנו נטפל, ניתן טיפול, ניתן מענה על 250,000 פניות. האגף לכלי ירייה הוא אגף מוכשר, אגף נפלא. אני רוצה להודות לישראל אבישר וללימור ולויצמן, באמת, גם לכל המנהלות של האגף שעובדות מהבוקר עד הבוקר למוחרת. אגב, בשבתות הם עובדים, בימי שישי הם עובדים. אני חייב להגיד להם, להיות אסיר תודה בשם מדינת ישראל, אבל מה לעשות, 40–50 עובדים זה לא מספיק. אני צריך 500, אני צריך 1,000.

ולכן, כן, אני מנצל את הבמה הזאת, אומר למי ששומע אותנו – אם זה שוטרים לשעבר – – –

שמ"זים, אם זה בנות שירות לאומי – הכול תחת ייעוץ משפטי, הכול תחת הסמכה ותחת קריטריונים – בואו לעזור לנו להציל חיים. נשק מציל חיים. אני אסיים, אדוני היושב-ראש.

הכול בסדר. חבר הכנסת שירי, לגבי הקריטריונים של פתיחת כיתות כוננות, לא אני מטפל בזה. מי שאחראי, מי שאמון על הפתיחות ועל איזה מקומות ואיזה צרכים הוא המשטרה. הסמפכ"ל הוא המתכלל של כל הדברים האלה. הם יושבים שם, עושים ישיבות מקצועיות. אני לא נכנס, אני לא מתערב. אני לא בא אליהם ואומר להם: תעשו ברעננה ולא בכפר סבא או בחדרה ולא בנתניה. מבחינתי, אני נתתי דירקטיבה. הדירקטיבה שלי – – –

הוא אמר לי, סיפר לי. הוא סיפר לי, רק לא הבנתי – אמרתי, פנית אליו, למה פנית גם אליי? אבל הכול בסדר. הכול בסדר.

אני לא זוכר שחבר הכנסת פורר צווח בוועדה.

לא זוכר את חבר הכנסת פורר צועק, אבל אני – – –

חברת הכנסת בן ארי. חברת הכנסת בן ארי.

חברת הכנסת בן ארי, את יודעת כמה אני מעריך אותך. למרות הכול, למרות – – –

דקה, דקה, דקה. שנייה, מירב.

את יודעת כמה אני מעריך אותך – דקה, נו.

אמרתי דווקא: חברי כנסת צווחים, אז לא יודע איך למדת על מי ומה, אבל בסדר.

אני אומר לך דבר אחד. בואי, יש בינינו מחלוקות, לא מעט, ואת יודעת, אגב, שגם כשאני הייתי באופוזיציה, כיבדתי אותך, למרות שהיו בינינו מחלוקות. אני מאמין שיש דבר אחד – יש הרבה דברים, אבל יש דבר אחד כאן שאנחנו מדברים עליו, שהוא משותף לכולנו. גם אני ב-04:00, 05:00, כשחזרתי הלילה, ואני יודע שגם את חוזרת לבת המתוקה שלך ואני לילדים המתוקים שלי – מנשק אותם, בדרך כלל כשהם ישנים, ואומר להם: אבא עושה הכול הכול כדי שיהיה לכם יותר בטוח.

חברי הכנסת, העניין של כיתות כוננות, של חלוקת נשק, הוא באמת לא פוליטי. זאת משימה של כולם, זאת שליחות של כולם, ואני אומר לכם, אם לא היו מוציאים את כיתות הכוננות, אם היו לנו בעוטף עזה כל כך הרבה כיתות כוננות ונשקים – אגב, מקבלים נשקים חדשים מאוד מאוד טובים, כמו שהבאנו – ואם הייתה לנשים שם ולנערות שם את האפשרות לחיות בבתים שיש בהם נשקים, אם היו שם יותר ויותר ויותר נשקים, זה היה מוריד את ממדי האסון. וזאת המטרה שלי, שחס ושלום, חס ושלום אם נעמוד – אני כל הזמן אומר לכיתות הכוננות בטקסים: אני מתפלל שצה"ל ישלים את העבודה, שנמחק ונשמיד את החמאס, שאתם לא תצטרכו להשתמש בכלל.

בדיוק, אבל אם, אם תצטרכו, אני סמוך ובטוח שאתם תעשו את העבודה, כי לכולנו חשוב שהילדים שלנו יוכלו להסתובב כאן במדינה הזאת ולחיות בה. תודה.