כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, במדינה מתוקנת ובמצב רגיל, כשמה שמנחה את הממשלה או את הקואליציה זה טובת – אכן במדינה מתוקנת ובמצב רגיל, כשיש התייחסות שווה לכלל האזרחים, לא היינו מתנגדים להצעת חוק כזו. אבל במציאות ובממשלה שקווי היסוד שלה מבוססי פרנויה, עוד פעם, של שינוי המאזן הדמוגרפי והשמירה על הקרקעות, הצעת חוק זו היא פסולה וצריך להתנגד לה.
אכן בנגב יש הרבה מגדלי עדרי צאן, ויש הרבה ערבים בדואים בנגב שזו הפרנסה שלהם. ואכן הם זקוקים לשטחי מרעה, ואכן הם זקוקים גם למבנים בתוכם. אבל במציאות שקיימת ובהתייחסות השונה בין אזרח לאזרח, גם בקטע של שטחי מרעה – אנחנו רואים שיש גם אפליה בקטע של שטחי מרעה. לאוכלוסייה היהודית בקיבוצים, וגם במושבים וגם בשטחים פתוחים יש שטחי מרעה קבועים לכל השנה; לאוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב נותנים לתקופה קצרה של שלושה-ארבעה חודשים, והם צריכים לחזור לבתים וליישובים ובתוך היישובים הקיימים. אין אפשרות לקלוט את העדרים האלה. לכן, אם היה מקום להסדיר ולהכיר בבנייה לרועי צאן, זה היה צריך להיות לאוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב. אבל במציאות הקיימת, כשרואים בנוכחות הערבית בקרקע איום, אין מקום להצעת חוק כזו, ולכן אנחנו מתנגדים להצעה הזו. תודה רבה.
183 מילים של יוסף עטאונה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.