תודה, כבוד היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת הנכבדים, מי שמכיר אותי וקצת קרא על קורות החיים שלי יודע שמאז 1992 אני עבדתי ופעלתי למען מיגור תופעת האלימות נגד נשים, כולל כל הנושא של תקיפות ואלימות מינית.
האמת, אחד מהדברים שלמדתי תוך כדי העשייה הוא שכשהתחלנו לעסוק בזה, לא היו תאוריות הקשורות בנושא; לא היה חוק שמסדיר את העניין של תקיפה ואלימות מינית. לאט-לאט התחלנו להבין את הקשיים, והבנו שאישה או קטין שעוברים תקיפה מינית, לוקח להם הרבה הרבה זמן לדבר. בהתחלה היה לנו קצת – לתנועה בכלל, לתנועה הפמיניסטית, למי שעסק בנושא – אפילו כעס: למה שותקים? למה לא אומרים? למה לא יוצאים נגד התוקף? לאט-לאט למדנו, בצורה הקשה, בליווי של נשים וקטינים שעברו את התקיפה המינית, את כל מה שעובר עליהם.
בקדנציה הקודמת, בכנסת העשרים-וארבע, הצלחנו להעביר הצעת חוק שמרחיבה את ההתיישנות ל-35 שנים לקטינים שעברו תקיפה מינית. היום ההצעה היא להסיר את הנושא של ההתיישנות. בסופו של דבר, למי שעבר והיה קורבן של תקיפה מינית כזאת או אחרת, יש זכות לעמוד על הרגליים ולדרוש את הצדק, וכן לדרוש את הענישה למי שתקף.
חלק מהשיקום ומבריאות הנפש שמחזיר לעצמו מי שנפל קורבן לזה זה לעבור את התהליך של לעמוד מול התוקף ולהגיד: כן עשית, כן תקפת, מגיע לך עונש על זה. ואני חושבת שבימים מטורפים כאלה שאנחנו עוברים, חשוב מאוד לנסות ולעשות, ולו קצת, צדק באיזושהי פינה ממכלול הבעיות שהחברה סובלת ממנה. אני מאוד מקווה שכולכם תתמכו, וכך גם נוכל לקדם את הצעת החוק שעדיין חונה בוועדת החוקה ולהחיל עליה דין רציפות ולהתקדם. תודה.
244 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.