נאום בכורה של חברת הכנסת צגה מלקו

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, משפחתי היקרה, שרים, חבריי חברי הכנסת, ליקה כהן קייס ברקו טגניה, קסווסטוץ', בני הקהילה שלי, מכובדיי, (אומרת באמהרית: ברוכים הבאים.) אני מתרגשת לעמוד לפניכם היום כאן במשכן הכנסת שבירושלים, עיר הבירה של מדינת ישראל. המעמד הזה הוא הגשמת חלום של ממש – לא רק חלום אישי שלי אלא חלום של דורות על גבי דורות של יהודים שייחלו וקיוו להגיע לירושלים.

לכל אחד מהיושבים בבית הזה יש ענק שהוא יושב על כתפיו. הענקים שעליהם אני יושבת הם הוריי – פנטהון מלקו, זיכרונו לברכה, פנטה טגניה, שתיבדל לחיים ארוכים, (אומרת באמהרית: אנאניי, שיאריכו ימייך,) אשר נולדו בכפר וזבה – אחד הכפרים היהודיים הגדולים באתיופיה.

למרות שהעלייה מאתיופיה החלה רק בסוף שנות השבעים, הקשר בין יהדות אתיופיה ליהדות אירופה נוצר כבר לפני כ-150 שנה. החיבור המחודש בין התפוצות הוביל להקמת בתי ספר יהודיים בכמה כפרים באתיופיה; בית הספר היהודי הראשון באתיופיה הוקם בווזבה, הכפר שבו נולדו הוריי, וכך הם זכו ללמוד את השפה העברית. לאחר סיום הלימודים בכפר אבי וחבריו המשיכו ללמוד בבית ספר נוסף של הסוכנות היהודית בצפון אתיופיה, היום אריתריאה. לאבי ולחבריו הייתה מטרה אחת: לחזור לכפר שבו נולדו וללמד שם את בני הקהילה הצעירים, כפי שהם למדו. כאשר חזר אבי לביתו, הוא גילה כי פקד את הכפר אסון: בית הספר שבו למד נשרף על ידי נוצרים מהכפר השכן בשל התנגדותם להתחזקות הקהילה היהודית באזור.

כן, האנטישמיות לא פסחה על קהילת יהודי אתיופיה. אבי וחבריו הבינו את הרמז ועברו לעיר גונדר. בזכות ידיעת העברית אבי נקלט לעבוד בחברת "סולל בונה", חברה ישראלית שביצעה כמה פרויקטים של בנייה באתיופיה, בעיקר בסלילת כבישים ובבניית גשרים.

נולדתי בגונדר, עיר גדולה שבה רוב התושבים הם נוצרים אורתודוקסים. למרות שגדלתי שם, מעולם לא הרגשתי שם בבית. אני, בני משפחתי וחבריי סבלנו מגילויי אנטישמיות בעיר, ואני זוכרת אותם כבר מגיל קטן. התושבים קראו לנו "פלאשים" – זרים – ובשמות גנאי כמו (אומרת באמהרית ומתרגמת:) יהודים שמביאים עין הרע. למרות זאת אני ובני משפחתי לא נרתענו, וזכרנו מה היעד שלנו, מה הייעוד שלנו. שמרנו על יהדותנו ועל התקווה שיום יבוא ונחזור לביתנו, כלומר נחזור לירושלים. גדלתי על העיר הזו, שאנו נמצאים בה היום. מגיל קטן הוריי סיפרו לי על עיר הקודש, על ירושלים. הכמיהה לירושלים והתקווה שיום יבוא ונחזור אליה היוו חלק מרכזי בחיינו. התפילה באמהרית היא (אומרת באמהרית: בשנה הבאה נגיע לירושלים.) בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

לפני 3,335 שנה יצאו בני ישראל ממצרים אל מסע ארוך במדבר, אשר נמשך 40 שנה. לפני 40 שנה יצאו אלפי יהודי אתיופיה והתחילו לצעוד במסע דומה אל אותה הארץ המובטחת. כל אחד מהם יסחוב על גבו את סיפורו עד יומו האחרון. אחד מאותם הסיפורים שייך לארגויה; ארגויה – רק אחת מאותן נשים אמיצות שעברו את המסע הקשה הזה. כשארגויה יצאה אל המסע היא הייתה אם צעירה לשתי בנות: האחת בת שש והשנייה בת שנתיים. הראשונה שנכנעה לתלאות המדבר הייתה הקטנטונת, שנקברה במדבר; הגדולה יותר נפטרה בהמשך הדרך, ואפילו קבר עבורה לא ניתן היה לחפור, גופתה נשארה לבדה מתחת לעץ במדבר. ארגויה יצאה אל המסע כשהיא אם צעירה לשתי בנות; היא סיימה אותו בפתח של ארצנו כשהיא אם שכולה משתי בנותיה.

המסע הזה שלנו, אשר החל באמצע שנות השמונים, היה בהובלתו של בן דודתי – ברוך טגניה, זיכרונו לברכה. ברוך התחיל את המסע; ברוך האמין שהקהילה תגיע, החלום שלה יתגשם, וכולנו נהיה בעיר הקודש, בירושלים. העלייה של יהודי אתיופיה והמסע המפרך דרך מדינות כסודאן, קניה וג'יבוטי, לא היו קלים. הוריי מעולם לא הסתפקו ודאגו רק לי, לאחיי ולאחותי; הם סללו את הדרך ובנו גשרים עבור אחרים, כדי שיהודים רבים נוספים יוכלו להגשים את חלום העלייה לישראל. הם סייעו בארגון, בתכנון המבצעים, תוך שהם מסכנים את חייהם בשל עוינות השלטונות באתיופיה ליהודים במדינה.

המחויבות של הוריי לבני הקהילה הייתה כה גדולה, שכאשר עליתי לארץ ב-1984 – עליתי לבד, בהיותי בת 16 בלבד. במשך שמונה שנים הייתי בארץ ללא הוריי, שהמשיכו את פעילותם הציונית באתיופיה וסייעו ליהודים נוספים לעלות ארצה. לצערי, באותן השנים הקשר ביני לבין הוריי נותק, זאת, כדי למנוע את פועלם על ידי השלטונות באתיופיה. באותה תקופה להיות יהודי באתיופיה ולהיות פעיל היה סכנת חיים. למרות זאת המשכתי לשאת על גבי את הערכים שעליהם גדלתי.

ב-1987 התגלתה פעילותם הציונית של הוריי והחברים שלהם. הם נעצרו ושוחררו לאחר 18 חודשים בעקבות לחץ מטעמם של כמה ארגונים יהודיים-אמריקאיים וממשלת ישראל. שמותיהם של היהודים שבכלא התפרסמו בכלי תקשורת בעולם, במיוחד בקרב יהדות ארצות הברית. לאחר שחרורם מהכלא הגשימו הוריי את החלום שלהם ועלו לארץ ישראל, כאשר המדינה הכירה בהם כאסירי ציון. לא היה קל להיות לבד בארץ ללא משפחה שמונה שנים. קשה להגדיר את קבלת הפנים בארץ כחמה, במיוחד של אלו שראו בנו זרים ושונים; אבל היו גם כאלו שחיבקו ותמכו וסייעו לי לאורך הדרך.

וסייעו לי לאורך הדרך אנשים כמו עוזי גדור, שהיה ממונה על הקליטה של יהודי אתיופיה במשרד הקליטה, וגב' שרה עינור, זיכרונה לברכה, שהקימה קרן לעידוד השכלה גבוהה. שאר בני הקהילה האמינו בי והיוו לכולם גשר לחברה הישראלית. אנשים כאלה באמצע הדרך עזרו.

לאחר לימודי מכינה באוניברסיטה העברית סיימתי בהצלחה לימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. בהמשך למדתי גם תואר שני במינהל עסקים ותואר שלישי במדעי המדינה ותקשורת – הכול מתוך אמונה שבאמצעות ההשכלה אוכל לפתח את יכולותיי. חשבתי שאני אצליח. הקמתי משפחה וגידלתי שני בנים: עמנואל, רופא צבאי המשרת כרופא בחטיבת הנח"ל, ויונתן, סטודנט לאחר שירות צבאי.

במשך שלושה עשורים נשאתי את קולה של העדה האתיופית ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות הכתובה, בשידור בשפה האמהרית לבני העדה, עד לניהול רשת א' בקול ישראל. כיהנתי בכמה תפקידים ציבוריים, ביניהם חברת דירקטוריון בחברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, חברת מועצה במרכז למורשת מנחם בגין, חברה במועצת העיתונות, חברה במועצה הציבורית של האקדמיה ללשון העברית. זו הייתה הדרך שבה הלכתי, הדרך שבה הובלתי, כמו שהוריי תכננו שתיראה ההשכלה הגבוהה שלי, החיים שלי בארץ.

לחינוך לציונות, לאהבת הארץ, לתמיכה בירושלים – לציונות הזו, לתמיכה הזו, שותפים גם שאר בני הקהילה האתיופית. לא לכולם היו הכבישים והגשרים הדרושים כדי להגיע לארץ ישראל; רבע מהעולים לישראל קיפחו את חייהם במסע רגלי מפרך ומסוכן במדבר הסודני.

במה נתקלנו בהגיענו ארצה? בקושי במציאת פרנסה; בפגיעה בכבודם של מנהיגים רוחניים שלנו, הקייסים; בשירותי בריאות לא נגישים; במוסדות ההשכלה הגבוהה שעדיין סגורים בפנינו, ובעוד בעיות. עד היום המערכות החברתיות בישראל מייצרות אי-שוויון שיטתי שמסליל ילדים יוצאי אתיופיה לחינוך מקצועי, שלא יאפשר להם להתפרנס בכבוד בעתיד. בכנס גיוון בתעסוקה שנערך לפני כשנה, התברר שרק 2% מיוצאי אתיופיה מועסקים במשרת ניהול.

ההצלחה האישית שלי לא שווה דבר בזמן שאחיי ואחיותיי בקהילה נותרים מאחור. הלכתי בדרכם של הוריי ונלחמתי לא רק עבורי, אלא למען כל יוצאי אתיופיה; עסקתי בפעילות ציבורית ענפה עבור הקהילה: במשך שנים הגשתי תוכניות ברדיו ובטלוויזיה למען הקהילה, ערכתי עיתון בשפה האמהרית; כיהנתי כיושבת-ראש קרן חנן עינור, שמטרתה עידוד השכלה גבוהה בקרב בני הקהילה; כיהנתי כמזכ"ל ארגון הגג של עולי אתיופיה; כתבתי ספר, ותיארתי את הקושי של הקהילה בספרי.

ביחד עם חבריי הובלתי את המאבק נגד פרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה. כאן נמצאים שני חברים שלי שנלחמו בפרשת הדם: חבר הכנסת הראשון, יוצא אתיופיה, חבר הכנסת לשעבר אדיסו מסאלה, יושב-ראש ארגון הגג של יוצאי אתיופיה, וסגן יושב-ראש ארגון הגג של יוצאי אתיופיה, אברהם ירדאי. הם היו שותפים במאבק ביחד. הייתי חברת צוות למיגור גזענות נגד יוצאי אתיופיה. ראיתי את ראש הממשלה מר בנימין נתניהו ואת חברי הצוות, גם הם פעלו כדי להסיר חסמים לעידוד ושילוב של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית.

לצערי, המאבק לא תם. המאבק לא תם, לכן אבקש לנצל את התקופה שיקציב לי הקדוש ברוך הוא בבית הזה כדי לפעול למיגור הגזענות ולצמצום הפערים בחברה. כבסיס וכצעד ראשון לכך עלינו לאפשר שוויון הזדמנויות בהשכלה. המצב שבו צעיר וצעירה ישראלים נותרים ללא השכלה בשל מוצאם, בשל מגוריהם, בשל המצב הכלכלי של המשפחה שלהם, רק מנציח את המעמד בשולי החברה. מרבית הצעירים עדיין מחכים לתקווה. יש לתת הזדמנות שווה – מכל זה מדינת ישראל תרוויח.

אמרתי "השכלה", אך אל לנו לטעות ולחשוב כי השכלה פירושה חינוך – עלינו להשקיע גם בחינוך; חינוך לערכים, חינוך לכבוד האדם, בעיקר חינוך להכרת ההיסטוריה שלנו, של כולנו, כל נקבצי ישראל מכל ארבע כנפות הארץ. ההכרה הזאת הינה חיונית לעתידנו. כבר אמר על זה יגאל אלון ז"ל: עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. כולי תקווה כי בתוך כמה שנים לא נשמע עוד על ישראל הראשונה ועל ישראל השנייה; עתידנו תלוי בכך שתהיה רק ישראל אחת חזקה ומאוחדת.

לסיום ברצוני להודות לראש הממשלה מר בנימין נתניהו, שפתח עבורי את הדלת אל תנועת הליכוד; לחברי שר החדשנות, המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס, שהתפטר מהכנסת, ובכך אפשר את כניסתי אל היכל מכובד זה – אופיר, תודה רבה; לתנועת הליכוד ולחבריה, שקיבלו אותי בחיבוק חם ולבבי, על שמהרגע הראשון גרמו לי להרגיש שהגעתי הביתה; לבני הקהילה שלי, שמלווים אותי ותומכים בי כל הדרך, תודה רבה; אמסגנלהו. לבני משפחתי: אימי אנאניי, אחיי סלומון, טספאי. לאחותי מימי אלמז ולשני ילדיי, עמנואל ויוני, שליוו ועוד ילוו אותי לאורך הדרך הזו. אתם מקור הכוח, עליכם גאוותי. אני מבטיחה לעשות הכול למענכם, למען מדינת ישראל. תודה רבה.

(מחיאות כפיים)