קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, חבריי השרים, חברי הכנסת, אני מאוד אשמח לקצת שקט. אני לא יודע מה איתכם, אבל בשבילי זה מרגש.
תודה, אדוני היושב-ראש. כפי שאמרתי, יש חוקים ויש חוקים. בשבילי הצעת החוק הזאת היא משהו שאני מנסה להגיע אליו מאז, אני חושב, 2006 או 2007, עוד בכנסת אז, כשהקמנו יחד עם פרופ' אריה אלדד שדולה בשם חומש תחילה. זה מתאפשר לא רק מכיוון שאנחנו כמחוקקים הגינו איזה הצעת חוק איך לטפל בתיקון העוולות בעקבות אותה תוכנית ידועה לשמצה, בלשון מכובסת – תוכנית ההתנתקות, זה מתאפשר, בין היתר, כי היו לא מעט אנשים מחוץ לבניין הזה, שהאמינו, מאז הגירוש, שאפשר להפוך את הקערה ואפשר לשנות את הכיוון, וחלק מהם נמצאים איתנו כאן ביציע.
אני אתחיל דווקא מן הרב מרדכי דימנטמן, אבא של יהודה, השם ייקום דמו, שרצה ללמוד בחומש, לא רצה למות למען המולדת. הוא רצה ללמוד תורה, אבל זה המחיר שהוא שילם והמשפחה שלו שילמה על הרצון לחזור לחומש, לחזור לצפון השומרון.
נמצאים איתנו גם ראש המועצה, יוסי דגן ידידנו, ממגורשי שא-נור, ואנשי ישיבת חומש, שפעלו ללא לאות, גם בכנסת הקודמת וגם בכנסת שלפני זה, כדי שהרגע הזה יתאפשר.
אנחנו חיים בעולם של סטיגמות: מתנחלים, כיפות גדולות, פאות, נערי הגבעות. אז בואו אני אספר לכם משהו, לפני קצת יותר מ-30 שנה, לקראת חג הסוכות, התקשרה אלינו חברה – לצערי היא כבר לא איתנו, אינה ויניארסקי, עם זכויות רבות בהתיישבות, ואמרה: יולי, אתם רוצים לראות אומנות? אמרתי לה: בטח, אינה, בשמחה. אז בואו בחול המועד ניסע לשא-נור. היא באה לאסוף אותנו בחול המועד סוכות. נסענו לשא-נור, נסענו לתערוכה של אומנים, רובם ככולם ללא כיפות בגודל כלשהו, חלק גדול מהם עולים מברית המועצות לשעבר. זה היה ביתם. זה היה גם הסטודיו שלהם, במצודה שם, בבניין המשטרה העתיק בשא-נור, עם דגל ישראל, שתמיד התנוסס מעל הבניין הזה. ובאמת, ראינו אומנות מדהימה.
אוכלוסייה דומה אפשר היה למצוא בחומש. אוכלוסייה דומה אפשר היה למצוא בגנים ובכדים. כל האנשים האלה פונו. למה? לאף אחד אין תשובה. לא הייתה כאן תוכנית אסטרטגית. לא היה כאן שום דבר, הייתה התאכזרות. אולי אם הייתה איזושהי תכלית ראויה שלשמה היה צריך להפר בצורה כל כך גסה את הזכויות הבסיסיות של האנשים האלה – אני מאוד מסופק. אני בטוח שאף אחד, עם יד על הלב, לא גילה שום תכלית ראויה. כי אני לא מעלה על הדעת שהתכלית הראויה הייתה שאנחנו בכל דיווח – ותאמינו לי, לא צריך להיות בשביל זה יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת – שבכל דיווח אנחנו נשמע שהמצב הביטחוני החמור ביותר בכל יהודה ושומרון הוא – איפה? שאלת טריוויה, בצפון השומרון. כנראה שזאת התוצאה, הייתי אומר הבלתי-נמנעת, של אותו גירוש, של אותה עקירת יישובים.
אפשר לומר: בסדר, מר אדלשטיין, יש לך סנטימנטים, יש לך זיכרונות, נאבקת נגד ההתנתקות. למה צריך לחוקק את החוק? חברים, כי מה לעשות, אנחנו לא חיים בעולם סטטי, אנחנו חיים בעולם דינמי. ובעולם הדינמי הזה בכל יום, בכל שעה, מתרחשת ההשתלטות על שטחי C בצורה של בנייה בלתי חוקית של הפלסטינים, ולא בצורה אקראית וספורדית – כתוכנית מסודרת ומוסדרת. ובמצב הזה, שבעקבות מה שנקרא חוק ליישום תוכנית ההתנתקות לא יכול ישראלי להיכנס לשטח מבלי להיות עבריין, במצב הזה אין דין ואין דיין, והשטח נכבש מטר אחרי מטר. ובזה, חוץ מן העוול ההיסטורי, חוץ ממתן תקווה שגם את העוולות הגדולות הבית הזה יכול, ולו חלקית, לתקן, בזה אנחנו נטפל על ידי החקיקה הזאת.
אני רוצה להיות מאוד כן אתכם. בעקבות העברת החוק – ואני כולי תקווה שתהיה לו תמיכה רחבה בבית הזה, והוא יגיע לוועדה ויוכן לקריאה ראשונה וקריאה שנייה ושלישית; זה לא אומר שבזה תמו כל העניינים שאני מדבר עליהם. ברור שכמו בכל שטח אחר, מי שירצה לבנות יצטרך את האישורים המתאימים והתהליכים הידועים, אבל לפחות אנחנו לא נהיה במצב שאזרח ישראלי, שיכול לטייל בגוש עציון או בגוש שילה או בגוש אריאל, לא יכול להיכנס לאזור צפון השומרון. למה? ככה. אנחנו מתקנים את המצב הזה היום, בהנחה שהחוק יעבור.
ואני רוצה גם לענות לכמה דברים שנאמרו דווקא על ידי חבריי. מי שמתנגד אידיאולוגית – זכותו. אני לא מבין למה, אני חושב שהשכל הישר לא מאפשר לפרש את תוכנית ההתנתקות כמשהו מאוד מוצלח, אבל בסדר, יש גישות שונות ואידיאולוגיות שונות, מי כמוני יודע. אבל דווקא חברים ששוקלים לתמוך בחוק שאלו אותי כמה שאלות ענייניות, ואני רוצה להשיב בחצי דקה. אחת, למען הסר ספק – ומישהו אמר שאולי מן הניסוח אפשר להבין משהו אחר – אני מדבר רק על השטח בשליטה ביטחונית ישראלית, קרי על צפון השומרון. אפשר להוסיף "לצערי", אפשר לא להוסיף "לצערי", אבל הצעת החוק הנוכחית לא נוגעת בשום דבר שקורה כרגע בעזה. לא נוגעת. אני מדבר על אזור צפון השומרון, שנמצא בשליטה ביטחונית של צבא הגנה לישראל. כמו שאמרתי, את העוול של האוכלוסייה האזרחית שלא יכולה להיכנס לשם אנחנו מנסים לתקן. שלא יהיה שום ספק, במסגרת ההכנה לקריאה ראשונה – אני כבר באתי בדברים עם הייעוץ המשפטי בכנסת; הם, אם יהיה צורך, יתקנו את ההצעה בצורה כזאת, ינסחו את זה בצורה כזאת שאף אחד לא יוכל להעלות איזושהי תהייה או טענה שהחוק הזה מתייחס לרצועת עזה.
היו עוד כמה שאלות לגבי ענייני קניין וכן הלאה וכן הלאה. דבר אחד אני יכול להבטיח לכם, כפי שגם מכירים אותי – ומכירים אותי בבית הזה – נכון, זו הצעת חוק שלי. נכון, אמרתי, היא מאוד יקרה לי, אולי יותר מכל הצעות החוק שהגשתי אי פעם בבית הזה, אבל עבודת ההכנה לקריאה ראשונה, שנייה ושלישית תהיה עבודה עניינית. נעבור על כל סעיף, נשמע את כל ההערות, נגיע לניסוחים שיהיו מקובלים על כולם כדי שהצעת החוק תהיה, כמו שאמרתי, לא רק אמוציונלית, אלא גם תענה כמו שצריך מבחינה משפטית על כל תהייה וכל שאלה שאפשר להעלות כאן.
דרך אגב, אני לא יכול לקרוא את שמות כל חברי הכנסת שהצטרפו אליי. אני רק רוצה לומר שהשרה דהיום אורית סטרוק נאלצה, כשרה, להסיר את שמה מהצעת החוק, אבל הייתה יחד איתי לאורך כל הדרך, גם בכנסת הקודמת וגם הרבה לפני זה. יש עוד עשרות חברי כנסת שהצטרפו. משתי סיבות אני לא אקרא את כל הרשימה, אדוני היושב-ראש: כי עוד מעט אתה מוריד אותי מן הבמה, ודבר שני, שיש חברי כנסת שלא הספקנו להחתים אותם. אני בטוח שהם היו רוצים לחתום, לא רוצה לעשות להם שום עוול, הם יכולים לבוא לידי ביטוי בהצבעה.
ולכן אני אבקש מכל חברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק הזאת. אני שמח שחברת הכנסת לימור סון הר מלך גם מצטרפת עם הצעה משלה – הצעה דומה או זהה – הצעה משלה כחברת כנסת חדשה. ודאי שאשמח מאוד שיתמכו גם בהצעה שלה, היא תכף תציג אותה. אני סמוך ובטוח שמבחינת הרגשות של הרבה מאוד אנשים אנחנו עושים היום צעד קטן, ראשון, אבל בכיוון הנכון. ככנסת ישראל מודיעה היום לציבור: לפעמים נעשות עוולות, אבל אנחנו כריבון, כמחוקק, יכולים גם לתקן את העוולות האלה. תודה רבה.
1,071 מילים של יולי יואל אדלשטיין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.