קודם כול, אפרת היקרה, תודה רבה, תודה רבה על ההובלה של החוק החשוב הזה. אני מכאן רוצה לפנות לכל החברים, ובדגש כמובן על הלוחמים, הפצועים. נאמר את האמת, אני חושב שאחד הדברים המשמעותיים שעשיתי בעניין הזה היה הקמת ועדת המשנה בקדנציה הקודמת, ששמה על סדר-היום את הנושא הזה של נפגעי הפוסט-טראומה בעקבות לחימה.
לצערי ולשמחתי כאחת – ככה זה, מהול, בעניין הזה – המקרה של איציק סעידיאן מינף את זה לרפורמת נפש אחת. התחושה היום של פצועי צה"ל רבים ושל נפגעי פוסט-טראומה בפרט, אבל בכלל של פצועי צה"ל רבים, ובדגש על הלוחמים, היא שהמלאכה באמת התחילה, אבל המלאכה לא נגמרה. יש לנו עוד הרבה הרבה מה לעשות בעניין הזה כדי להשלים את המלאכה, ואכן, כאן זה גם המקום לפרגן לשר הביטחון גנץ, שלקח את העניין הזה בצורה רצינית, וגם לך, אפרת. היום הזה הוא אולי יום שבו פיזרנו את הכנסת, אבל זה גם חוק שאנחנו צריכים כולנו להתאחד סביבו. הטיפול בנפגעי הפוסט-טראומה בעקבות לחימה, הטיפול בלוחמי צה"ל – בסוף זה הדבר שאולי הוא לא היחיד, אבל אחד הדברים היותר-מאחדים והיותר-מרגשים את כל הקשת במשכן הזה.
אני מתכוון, בעזרת השם, להמשיך להיות שליח נאמן בסוגיה הזאת, להמשיך להיות שליח נאמן הן בעניין הפניות הפרטיות, הגם שאני לא מצליח לענות על כולן, הן בעניין של להמשיך ולקדם את הרפורמה הזאת בצורה משמעותית שתביא לשינוי אמיתי.
אני חושב שנעשה הרבה, ואולי האמירה שאני אומר היא לא פופולרית, אבל הדרך הרבה הרבה יותר ארוכה ממה שנעשה עד כה. זאת החובה שלנו. זאת צריכה להיות הבטחת הבחירות של כנסת ישראל כולה מימין ומשמאל לדאוג ללוחמינו, לדאוג לפצועי צה"ל, לדאוג למשפחות השכולות, לדאוג לכל מי ששילם מחיר יקר בעבור התקומה שלנו כאן, במדינת ישראל – בעזרת השם עוד שנים רבות, לנצח נצחים. תודה רבה.
278 מילים של אופיר סופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.