קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לפני ארבע שנים, עוד בהיותי מתמודדת צעירה, לפני כל מערכות הבחירות שבאו עלינו לטובה, נפגשתי בבית קפה קטן בחיפה עם אח שכול בשם אלי דבי, ושם שמעתי לראשונה שאין בישראל מושג כזה "אח שכול". אני, כמו כל שאר הישראלים, לא הבנתי על מה הוא מדבר. הרי אנחנו במדינת ישראל מחבקים את המשפחות השכולות, מחבקים את השכול ונותנים תמיכה. מה זאת אומרת שאין דבר כזה אח שכול? לאחר בדיקה הבנתי שעד היום אכן אין סטטוס עצמאי לאחים ולאחיות השכולים, כלומר יש להם זכויות בתוך חוק משפחות שכולות, אבל הם לא ישות עצמאית. כשבדקתי יותר לעומק ראיתי שהוגשו כמה הצעות חוק בעבר, בכנסות קודמות, ולקחתי את הירושה של חברתי חברת הכנסת מירב בן ארי מהכנסת העשרים והתחלתי לפעול.
ואז התחלתי להיפגש עם האחים והאחיות השכולים, ועוד מפגש ועוד מפגש, ועוד דמעות ועוד צער. ואני שומעת את הסיפורים שלהם, והם אומרים לי: כשאחי נפל, כולם אמרו לי להיות חזק, כולם אמרו לי: תטפלי בהורים, תהיי חזקה עבורם. אז הייתי חזקה והייתי חזק, ורק לאחר שנים הבנתי שבעצם קרה לי משהו. אותם אחים ואחיות שלצערי ממשיכים להתווסף אל תוך משפחת שכול רחבה, מגלים לאט-לאט שאת הזכויות שלהם הם לא יכולים לקבל בלי אישור מההורים. הרבה מאוד פעמים, כשהם רוצים למשל להשתמש בטיפול הפסיכולוגי שיש להם על פי חוק, הם צריכים אישור מאבא ואימא, גם בגיל 50. הם מגלים שהזכויות שיש להם הן מוגבלות בזמן, כמו למשל לימודים. המושג היחיד שקיים בחוק הישראלי הוא אחי הנופל, והוא תחת משפחה שכולה. הידיעה על האובדן על נפילת האח מגיעה להורים, ואם יש נתק בין ההורים לילדים, לצערנו פעמים גם אחרי שאותו אח נופל, אותו האח והאחות לא יקבלו את הזכויות שלהם.
החוק שאני מביאה בפניכם היום הוא אחרי מאבק של ארבע שנים די מתישות, אני חייבת לציין, אבל הוא הכי ראוי שאיזשהו חבר כנסת ונבחר ציבור יכול להילחם עבורו. החוק שאני מביאה בפניכם היום בא לתקן את העוול ההיסטורי הזה. היום הוא ייתן הכרה רשמית וטכנית במושג "אחים שכולים" ויאפשר לאחים ולאחיות לממש את הזכויות שלהם ללא תלות בהורים. בנוסף, הצלחתי יחד עם משרד הביטחון להרחיב את הצעת החוק, נוסף להכרה, והחוק יכלול היום גם הרחבת גיל הסיוע ללימודים אקדמיים, מתן סיוע ישירות לאח ולאחות השכולים וזכאות לטיפולים אלטרנטיביים כמו רכיבה טיפולית וטיפול באומנויות, ולא רק טיפול פסיכולוגי.
אחים ואחיות אהובים, היום מדינת ישראל וכנסת ישראל מתאחדים סביבכם. לראשונה בתולדות מדינת ישראל אנחנו אומרים לכם: אנחנו רואים אתכם, אתם כבר לא שקופים. בעזרת השם, בכנסת העשרים-וחמש אנחנו נמשיך ונעביר את החוק גם בקריאה שנייה ושלישית.
אני רוצה להודות ליושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה חברת הכנסת אפרת רייטן, שמיהרה להעביר את החוק בהכנה לקריאה ראשונה. אני רוצה להודות לאלי בן שם, יושב-ראש יד לבנים, ליובל ליפקין, מנכ"ל יד לבנים, לאלי דבי מ"לנצח אחי", חברי הטוב, לפרידה, לכל האחים והאחיות השכולים – אם אני עכשיו עומדת כאן ומונה את שמכם ייקח לנו עוד הרבה מאוד זמן. אתם יקרים לליבי, אני אוהבת אתכם באמת, ואני מודה לכם, מודה לכם שהרשיתם לי ללכת איתכם במסע הקדוש הזה, כי אין דבר יותר קדוש מכם.
אני גאה לעמוד כאן היום ולהיות הקול שלכם. שאו ברכה. אני מבקשת מכנסת ישראל ומחברי הכנסת להצביע בעד הצעת החוק. תודה רבה.
508 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.