קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מאוד מתכבדת להביא בפני הכנסת לקריאה ראשונה את הצעת חוק אסונות לאומיים-אזרחיים, התשפ"ב. קודם כול, לפני שאני אתחיל ואני איכנס לחוק עצמו, אני חייבת להגיד שזאת הצעת החוק שאיתה נכנסתי לכנסת. זאת הצעת חוק שהייתה משימת חיי. הגעתי איתה לכאן ונשבעתי לאותם אנשים שייצגתי כעורכת דין לפני שהגעתי לכנסת שאני אטפל ואדאג לזה שייבנה מנגנון במדינת ישראל שלא יפקיר יותר אנשים ולא יפקיר יותר את המשפחות שלהם אחרי אסונות לאומיים-אזרחיים.
החשיבות שאני רואה בכך שהגעתי לכאן היום כדי להעביר את זה בקריאה ראשונה ביום שבו מתפזרת הכנסת, או מחר, בימים שבהם מתפזרת הכנסת, כדי לדאוג לזה שהחוק יעלה ויעבור בקריאה ראשונה, כדי שיהיה לו דין רציפות גם לכנסת הבאה – זה רק אומר שזה באמת ממשיך את מסע חיי בעניין הזה, ולא לוותר עד שאנחנו נתקן. כי החוק שונה קודם כול בכך שזאת הצעת חוק חדשה שכתבתי מאפס. לא מדובר בתיקונים של חוקים אלא ממש ישבנו וכתבנו אותה מאל"ף עד תי"ו, והמצאנו מנגנונים על בסיס הכאבים ועל בסיס הבכי ועל בסיס האובדן של אנשים אחרים, מהחוויות הקשות שהם חוו, כדי שהדברים האלה לא יקרו יותר לעולם. מדובר בהצעת חוק שבאה לשנות באופן מהותי וערכי תפיסה חברתית ומוסרית יסודית של מדינה כלפי אזרחיה בשעת אסון בקנה מידה לאומי.
אני רוצה להגיד קודם כול תודה לכל חברי הכנסת שיזמו איתי ביחד והלכו איתי עם הצעת החוק. היה קשה מאוד מאוד לשנות תפיסות עולם במשרד המשפטים ובמשרד האוצר כדי להגיד להם: אתם חייבים רגע להשתחרר מתפיסת האחריות. רגע, זה לא נזיקין ממש, אל תתחייבו, לא קרה כאן, המדינה לא אחראית, למרות שבסוף את כן משלמת. אנחנו יודעים שהמדינה בסוף משלמת, ובכל זאת, בואו נשנה לכם את התפיסה. קודם כול תנו עזרה, אחר כך תתחשבנו. המדינה מספיק חזקה בשביל לעמוד בזה.
אנושיות. זה יותר מזה. אז אני רוצה להקריא את שמות חברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה שהלכו איתי ביחד: איתן גינזבורג ומיכל רוזין ומיכל וולדיגר ורם שפע ומירב בן ארי ויעקב מרגי ושירלי פינטו קדוש, עאידה תומא סלימאן, זאב בנימין בגין, משה גפני, צחי הנגבי ואלינה ברדץ' יאלוב. ועל צחי הנגבי אני רוצה לומר גם עוד מילה. הוא לא נמצא כאן כרגע, ובכל זאת חשוב לי להגיד שכשצחי הנגבי היה שר ההתיישבות בממשלה הקודמת, ואליו כעורכת דין פניתי יחד עם משפחות הנספים של נחל צפית, הוא עשה את המעשה ששרי חינוך קודם ולפניו לא עשו והקים ועדת חקירה, ועדת חקירה לאסון נחל צפית, ועל כך אני רוצה להודות לו שוב גם מכאן.
אז אמרתי שזה סימבולי שדווקא היום עולה הצעת החוק, כי זה באמת עוסק בשאלת אחריות, ולקחת אחריות גם על כישלונות אנחנו צריכים לדעת, כולנו. ואם נחזור אחורנית, רק תדעו שהאסון האזרחי הראשון במדינת ישראל התרחש ב-1954 בקיבוץ מעגן: בנסיבות טרגיות, במסגרת עצרת של תנועת מפא"י לזכרו של צנחן שנשלח בזמן מלחמת העולם השנייה לחזית באירופה הנאצית, התרסק מטוס פייפר שערך מפגן ראווה לתוך הקהל וגרם למותם של עשרות ולפציעתם של עשרות אחרים. אבל בגלל התרבות שהייתה אז בימיה הראשונים של מדינת ישראל, ולא היה כסף בקופה, וכולם היו בסולידריות, וכולם רק דאגו שהמדינה הזאת בכלל תחזיק מעמד, הפצועים ומשפחות הנספים לא העזו בכלל לפנות למדינה לבקש פיצוי וכסף. הם התביישו; אמרו: אנחנו נסתדר לבד. והם לא הסתדרו לבד. והדרישה, הדרישות הבודדות, בדחילו ורחימו, המנומסות, שכן נשלחו, היו לבקשה שיסדרו להם עבודה או בית הבראה, ורק ממש שתיים-שלוש פניות הגיעו כי באמת היו צריכות שם כסף. זה דבר שמגלה איזשהו סוג של סולידריות שהייתה בתחילת הדרך, אבל אני חושבת שזה גם מעיד על כך שבאותן שנים לא הייתה עדיין הבנה, כמובן שלא הבנה משפטית, אבל לא הייתה עדיין התרבות של הסיוע והאחריות של המדינה.
לא איכנס לכל האסונות שהיו מאז, כמובן. אני רק יכולה למנות את אסון ורסאי, אסון גשר המכבייה, אסון מירון כמובן. בכל האסונות האלה המדינה לבסוף, למרות התנגדותה, שילמה את הפיצויים, אבל עד שהיא שילמה היא הוציאה להם את הנשמה שנים על גבי שנים, גם בערכאות משפטיות וגם בהתנגדויות כאלה ואחרות. למעשה, המדינה חוללה במו ידיה, גם אם היא לא מתכוונת, אסונות נוספים לאותם אנשים שאיבדו את היקירים שלהם, וגם חלו בעקבות האסון, איבדו את עבודתם, לקו בליבם, התגרשו – באמת, כל כך הרבה דברים קרו מאז, והמדינה אמרה: שיפנו לבית משפט.
אז מעל הבמה הזאת, כשנאמתי את הנאום הראשון שלי בכנסת, נאום הבכורה, אמרתי שמנהיגות היא גם לדעת לקחת אחריות, גם על כישלון וגם על טעויות, וכשלא לוקחים אחריות, בכלל אי-אפשר להתחיל במלאכת הריפוי. אז כאמור, הצעת החוק מביאה לשינוי תפיסת אחריות – מהפרט והאזרח. אנחנו כבר לא אותה המדינה דלת אמצעים כפי שהיינו. גם המדינה מתבגרת, וגם עלינו כבית המחוקקים לגדול ולקחת אחריות. הצעת החוק מציעה לקבוע שהמדינה רשאית להכריז על אירוע כעל אירוע אסון לאומי-אזרחי. בתוך שבוע מן ההכרזה ימנה שר הרווחה ממונה, פרויקטור, ממונה אחד, כתובת, שתפקידו יהיה ליידע את הנפגעים ואת בני המשפחה של הנספים בדבר זכויותיהם ולסייע להם במיצוין, לתת להם סיוע רווחתי, לרבות תמיכה רגשית, בהתאם לצרכים הייחודיים, לקדם ולתאם את הטיפול בנפגעים ובבני המשפחות של הנספים.
עוד הצענו במסגרת הצעת החוק לאפשר לממשלה להחליט על תשלום של סכום כספי לבני המשפחה של הנספים או על תשלום כספי לנפגעים כהטבת נזק לפי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף). ההחלטה הזאת תיעשה בהתחשב, בין היתר, בשיקולים הבאים: מספר האנשים שנפגעו או נספו, נסיבות התרחשות האסון, קיומו של ביטוח המכסה את אירוע האסון וזהות מי שיכול שתוגש נגדו תביעה בגין האסון. תשלום הסכום הכספי כהטבת נזק יאפשר למדינה לתת סיוע כספי זמן קצר אחרי ההכרזה על האירוע כאסון לאומי-אזרחי ולפני בירור שאלת האחריות בנזיקין, שכאמור עשויה או עלולה להימשך זמן רב. באסון ורסאי זה לקח כ-15 שנים. המראות מאסון ורסאי לא עוזבים אותנו; גם הזעזוע אחרי אסון מרון, האובדן אחרי אסון צפית, כמובן, אובדן רב של משפחות וקרובים. נכון שהתקשורת מאבדת עניין אחרי ימים ספורים, אבל המשפחות והקרובים וכל המעגלים ממשיכים לשאת את הכאב וממשיכים להתמודד עם הטרגדיה.
חובתנו לקחת את נקודת שבר הזו, ללמוד, להפיק לקחים, ובאמת להתייחס לאירועים – שאני מאוד מתפללת ומקווה שלא יקרו לנו יותר, אבל ככל שיקרו נדע איך להתייחס האירועים האלה בצורה טובה הרבה יותר.
אני מאחלת לעצמי ולכולנו שלא נצטרך להשתמש לעולם בחוק הזה, ובכל זאת מבקשת מחבריי חברי הכנסת, אופוזיציה וקואליציה, דתיים וחילונים, ימין ושמאל, מבקשת מכם להצביע בעד החוק. תודה רבה.
991 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.