קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כשאני נמצא כאן במליאה ואני רואה הצעת חוק שמדברת על נושא הספורט אני מבין כמה חשיבות יש לספורט. ואז אני מזדעק על נקודה נוספת שהתעוררתי אליה, ואני חושב שאתה, כיושב-ראש בית הנבחרים, מסתכל מהצד, וצריך להיחשף לסיפור.
יש נער בן 16 וחצי שנעדר במשך 80 יום. 80 יום נעדר. אימא שלו – אימא לעשרה ילדים – עוזבת כל יום את הילדים שלה, היא ובעלה, ומחפשים ומחפשים. 80 יום הנער נעדר.
הנער הזה הוא חרדי מקריית ספר. לפני שבוע ראיתי שכל המדינה עמדה מאחורי החיפושים אחרי ספיר נחום שנעדרה.
המפכ"ל הגיע, הקימו חפ"קים, מאות אנשי מג"ב ואנשי יס"מ, וכך צריך להיות על כל אדם ואדם. אבל למה על הנער מוישי קליינרמן, שנעדר 80 יום ואין שום קצה חוט אם הוא חי או מת – בצפון, בדרום – אף אחד לא מזדעק? לא שמענו את המפכ"ל מדבר על זה, לא את הסמפכ"ל או מפקדי מחוזות. האימא בכל יום עוזבת עשרה ילדים עם בייביסיטר ומחפשת בעצמה, כמו סיכה בערמת שחת. למה אנחנו נראים ככה? האם בגלל שדמו הוא אחר כי הוא חרדי? כי זה פחות צבעוני? כי לא מדובר במגזר כזה או אחר?
אנחנו מבקשים לזעוק כאן מעל דוכן הכנסת: חבר'ה, תתעוררו. יש כאן אימא שזועקת בבכי, ואבא, ללא שום סיבה, למה הילד הזה נעדר ומשטרת ישראל לא על הרגליים. לא שמענו מסיבת עיתונאים אחת של מפכ"ל המשטרה, של מפקדי המחוזות, שאמרו: רבותיי, העברנו את זה לימ"ר להקים צוות חקירה מיוחד בנושא הזה. זה פשוט פחד לראות מהצד ולשמוע את האימא בוכה. זה חסר תקדים. תודה רבה.
246 מילים של אוריאל בוסו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.