קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
המציאות הישראלית הפכה לקשה מנשוא במהלך השנה החולפת. כולנו שומעים את הציבור, כולנו שומעים את כל שכבות הציבור נאנקות. ממשלת השינוי עשתה הכול כדי שהחיים של הזוגות הצעירים, של הסטודנטים ששוכרים דירות, של ההורים בפריפריה, של הקשישים, של הנכים, של ניצולי השואה, הפכו לאט ובהדרגה פשוט לבלתי אפשריים, באמת בלתי אפשריים. אני לא חושבת שמישהו מאיתנו זוכר בעשורים האחרונים תקופה כל כך קשה למחיה יום-יומית.
נכון לרגע זה, אנחנו מדברים על גיהינום עבור כל מי שאין לו כיסים עמוקים מאוד, גיהינום כלכלי ומפחיד, כמעט תהום, שבו הליכה לסופר היא מעשה מבהיל ומפחיד, ומילוי הטנק של הדלק הוא מעשה מפחיד. אנשים מחשבים כל צעד ושעל בכל תחום בחיים שלהם, ואלה מראות וקולות שלא שמענו ולא ראינו כאמור המון המון שנים.
אחת ההבטחות הליבתיות של נפתלי, רגע לפני שהוא הפך לראש ממשלה בבחירות האחרונות דרך הונאה שלא הייתה כמותה בישראל או בכל מדינה דמוקרטית, הייתה חוק סינגפור. אני רוצה להקריא ציטוט מתוכנית סינגפור המהוללת, שנפתלי נהג לומר ברוב פתוס וכאב תוך כדי הרמת גבות – וזה הציטוט: נחתוך את מס ההכנסה ב-15% לכל דרגת מס. זה המון, הוסיף נפתלי, ואחר כך גם המשיך עם סימן קריאה. מעולם לא עשו את זה בישראל. בכיס של משפחות עובדות יישאר הרבה יותר כסף בסוף כל חודש.
אז נפתלי, היום בבוקר, ממש לקראת הצעת החוק הזאת, גלשתי קצת ונתקלתי במשהו שכתב אחד הגולשים, קוראים לו רם ושדי, אם אני לא טועה, והינה מה שיש לו לומר על הכסף שהבטחת שיישאר בכיס של רם בסוף כל חודש. אז הינה מה שרם כותב לך: עברנו למרכז כדי לחסוך את הנסיעות – העלו לנו את השכירות; עברנו לאופנוע כדי לחסוך את הדלק – העלו את מחירי הדלק ואת מחירי הביטוח; עברנו לטבק כדי לחסוך על עישון – קופסת סיגריות זה כבר יקר מדי – העלו את המיסוי של הטבק; עברנו לסטרימינג כדי לחסוך על הטלוויזיה – פיצלו את השירותים והעלו את המחירים; עברנו לבשל כדי לחסוך על האוכל – העלו את המחירים בסופר. היום לטייל בסופר זה כמו ללכת ברכבת הרים – אתה לא יודע איך תצא משם; עברנו לחופשות בחו"ל כדי לחסוך על החופשה – והעלו לנו את מחירי הטיסות. אני רק רוצה להזכיר את הרפורמה של נתניהו, שהורידה משמעותית את מחירי הטיסות. ובכן, עולם חדש, ממשלת שינוי – הכול עולה, וגם הטיסות. רצינו לקנות דירה כדי לחסוך על שכירות – העלו את המיסוי ואת מחירי הדירות באחוזים ששברו שיאים של עשורים רבים. לא היה כדבר הזה; למרות הכול, רצינו להמתיק את הגלולה, אבל שמו לנו מס גם על משקאות ממותקים. שומעים? הוא שואל, נראה לי שמישהו כאן מסתלבט עלינו. ובכן, המישהו הזה, יש לו שם – קוראים לו נפתלי.
ואני רוצה לעשות משהו חדשני. הבנתי שכל ההבטחות של נפתלי לא היו ליבתיות. השאלה היא כמה סינגפור הייתה ליבתית. ולכן לקחתי חלק מהתוכנית של נפתלי – חלק חשוב בעיניי, משמעותי בעיניי ומאוד נכון כלכלית – וזה הפחתת שיעור המס לחברות, לעסקים מורשים, לעצמאים, לעסקים קטנים, לשכירים, לכולנו בעצם. לפחות כשנפתלי מעלה את המיסים בכל תחום בחיים שלנו, מעלה את יוקר המחיה באופן רצחני, ובואו נודה בזה, נטול שליטה – יושבים שם אסופה של חובבנים שחוץ מלהגיד "אבל ביבי" באמת לא יודעים לנהל מדינה. והאזרח הפשוט, הזוגות הצעירים, הסטודנטים – כולנו מרגישים על בשרנו את הרשלנות והחובבנות של האוסף האקלקטי של אנשים שמעולם לא ניהלו מדינה ושאין להם מושג מה הם עושים בחיים שלהם. חשבתי לקחת את ההצעה הזאת, שהיא דווקא הצעה מאוד מאוד טובה, ולהעלות אותה כרגע, ולראות את כל חברי ימינה, ובראשם נפתלי, מצביעים על הטיקט שעבורו הם נבחרו לכאן, או עוד יותר מקסים מזה – לראות אותם מצביעים נגד כל דבר שהם הבטיחו, כולל התשואות הכלכליות, שעל זה אנחנו ממעטים לדבר.
נפתלי מכר את הערכים הימניים שלו בעבור נזיד עדשים. על זה הגוש הלאומי בוכה וזועק כל הזמן. הוא נשבע ונדר וחתם והתחנן: אני לעולם לא אשב עם לפיד, לעולם לא אשב עם לפיד; הוא רק לא אמר שהוא לעולם לא ישב עם האחים המוסלמים או יישען על הרשימה המשותפת. אז על זה אנחנו מדברים כבר שנה. כבר קצה נפשנו. אין דבר שיכול היה להיאמר ולא נאמר.
על מה אנחנו לא מדברים מספיק? על ההבטחות שנוגעות לכלל האזרחים בישראל, כי תוכנית סינגפור היא לא רק לגוש הלאומי – היא לכל האזרחים. ולכו תדעו כמה אנשים הכניסו את הפתק של נפתלי לקלפי ולא ידעו שמדובר בשקרן פתולוגי, וחשבו שגם לזה הוא מתכוון ברצינות.
אז נפתלי, לא רק שהוא לא הוריד את המיסים – הוא עשה בדיוק את ההפך; הוא העלה את המיסים בכל כך הרבה תחומים. קצרה היריעה ואין לי הרבה זמן, אני אתן in a nutshell, בקליפת אגוז: כלים חד-פעמיים – נפתלי העלה מיסים; משקאות אלכוהוליים – נפתלי העלה מיסים; משקאות ממותקים – נפתלי העלה מיסים; סיגריות אלקטרוניות – נפתלי העלה מיסים; טבק – נפתלי העלה מיסים; דלק – נפתלי העלה מיסים; המרכיב של המיסים בדלק הוא 65%, וזה שובר כרגע שיאים של עשור. הממשלה של נפתלי הכפילה את מס הרכישה על דירות להשקעה והעמידה אותו על 8% – שוב, שיא שנשבר. נפתלי הבטיח להוריד את מדרגות המס ולהשאיר יותר כסף אצל האזרח – במקום זה, הוא רוצה לקחת מיסים גם על נטפליקס.
אין כמעט פעולה שהאזרח הישראלי יכול לעשות מרגע שהוא קם בבוקר ועד רגע שהוא הולך לישון – לא משנה אם הוא מדליק את המחשב, את הטלוויזיה, נכנס לאופנוע, נכנס לאוטו, קונה משקה קר, הולך לסופר, נכנס לעבודה, יוצא מהעבודה; כל דבר שאנחנו עושים כאזרחים, החל מהנעלה, לבוש, אכילה, פנאי, פנאי בבית, פנאי בחוץ – הכול עלה באופן משמעותי, שלא לדבר על החלום המתוק של דירה לזוגות צעירים במרכז, בפריפריה, זה ממש לא משנה – הכול הפך להיות פשוט בלתי אפשרי.
ומכיוון שהגוש הלאומי איננו פופוליסט ולא ניחן בכישורי הפופוליזם של אחד ששמו יאיר לפיד, אף אחד לא יכול לעשות ליאיר לפיד את יאיר לפיד. זה פשוט מביך אותנו מדי. אנחנו לא יודעים לאמץ את הקול הצרוד, את הטון המזויף, את הפומפוזיות המאוסה, את הסיסמאות הריקות, את הפופוליזם, את הטחינה במוח: איפה הכסף? איפה הכסף? בג'ובים, בנורבגים. אני חושבת שיאיר לפיד היה צריך להמשיך: איפה הכסף, וההמשך האמיתי, אם הוא לא היה מסתיר אותו, היה: למה הכסף לא אצלי? אני רוצה לחלק ג'ובים או לעבוד שלוש שעות ביום, כשהציבור נאנק תחת העול ולא סוגר את החודש. אחרי עשור של רווחה כלכלית, שבו עובדתית הפערים בין העניים לבין העשירים צומצמו משמעותית על ידי נתניהו, בא האיש שהבטיח גבוהה-גבוהה: איפה הכסף? איפה הג'ובים? אני פוליטיקה נקייה; אני השכן ממול; אני, כמוני – כמוכם; אני אח שלכם; אני לא הקיסר הנהנתן עם הסיגר; אני אותנטי; אני כמוכם.
חוכר מטוסים פרטיים, עובד שלוש שעות ביום – ככה לפחות מתפרסם לפי היומנים שלו. בשלוש שעות האלה, אדוני יושב-ראש הכנסת, כדאי לדעת, הוא פוגש סלבריטאים או את החברים הישנים שלו מהתקשורת. ונחש מי יושב בבית משפט על סיקור אוהד? נחש מי? לא יאיר לפיד. לא זה שמשחיר את הפגישות המפוקפקות שלו או את הנסיעות המפוקפקות והפרטיות שלו – בלי אבטחה ובלי אף אחד – לחו"ל, פעם בחודש.
לא משנה. הציבור כרגע נאנק. הציבור עובר היום חוויה של התפכחות. הציבור היום מבין שעבדו עליו, שכל החבר'ה שאמרו: יש קיסר מושחת ונהנתן שעושה לכם רק רע, ואנחנו נבוא ונוביל פוליטיקה נקייה, פתאום מבינים שזאת הייתה פשוט השלכה. פשוט השלכה, תמונת מראה. אין דרך אחרת לתאר את זה. ההוא, הנהנתן, עבד 24 שעות ביממה, לא ישן ולא נדם ולא נח, ורק הוסיף בימים ובלילות ולפנות בוקר ובאישון לילה עוד ועוד שעות עבודה, שהוכיחו את עצמן בכל תחום אפשרי שרלוונטי מאוד לארנק של כולם; לא רק של מצביעי הליכוד, לא רק של ישראל השנייה, של כולם – העשירים חוו שגשוג; חברות התפתחו. אלה שהיה להם פחות – הפערים הצטמצמו. הפריפריה הגיאוגרפית, הפריפריה החברתית – כולם נהנו מגשם של שגשוג.
אבל בגלל כישורי המשחק הפנומנליים של יאיר לפיד, שעמד ושיקר וזייף ודקלם וישב על הווריד, הם האמינו לו, נתנו לו את הקול שלהם, ועכשיו הם פשוט לא סוגרים את החודש, בזמן שזה שעבר עליהם כל כך יפה, בזיוף שאני לא יודעת איך אפשר להעביר אותו בלי להיות מובך – הבן האדם הזה חוכר מטוסים פרטיים, עובד שלוש שעות ביום – –
לסיכום, נפתלי, אני אומרת לך, זה לא עניין של קרדיט. את התוכנית שלך אני מאמצת, אבל אני מוכנה לתת לך את כל הקרדיט אם רק תקיים הבטחה אחת, אחת, אחת, למען השם, מכל ההבטחות שלך – שוב, לא הבטחה שקשורה לגוש הלאומי – –
– – אלא לכלל אזרחי ישראל: תפחית את המיסים כפי שהבטחת. הציבור הישראלי נאנק ולא יכול יותר. תודה רבה.
1,358 מילים של גלית דיסטל אטבריאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.