קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יש הצעות חוק שבהן אין פוליטיקה, שבהן אין קואליציה, אין אופוזיציה, כי כל-כולן בעצם עשייה חברתית. אם נחשוב על ילד – אומרים שבשביל לגדל ילד דרוש כפר שלם. יש ילדים שאין להם בית, שיום אחד הם נקרעים מביתם בצו בית משפט, אם זה כי ההורים שלהם לא כשירים לגדל אותם, אולי הם לא מרגישים טוב, ילדים שבמשפחתם יש סמים או שעברו התעללות. ילדים אלה מוצאים מביתם בצו בית משפט על ידי רשויות הרווחה, ובעצם נתלשים מהבית, מהקהילה, מהחברה שבה הם גדלו. לילדים האלה גם בדרך כלל אין חברים, כי כמה חברים אתה יכול לרכוש כשאתה עובר מבית אחד לבית שני? ילד כזה יוצא מהבית כשעל גופו רק בגדיו, ולפעמים הדובי שאיתו הוא גדל, שאותו הוא מחזיק, והוא עובר לתחנה זמנית – בדרך כלל זו תחנה שמופעלת על ידי עמותה שממומנת על ידי משרד הרווחה, שמחפשת לו מקום, מחפשת לו בית.
ביקרתי בבית כזה כאן, בירושלים, וראיתי ילדים שנמצאים שם לפעמים שבוע, לפעמים חודש, ולפעמים גם יותר, עד שרשויות הרווחה מוצאות לילד הזה בית. עבר שבוע, עבר חודש, ולפעמים עוברים כמה חודשים, והילד מגיע או למשפחת אומנה או לפנימייה. אבל כידוע לנו, זה הבית. ותתפלאו, היום, על פי חוק, לילד כזה לא חייבים למצוא בית ספר. אם הוא שייך למשפחת אומנה – כן, אבל אם הוא הגיע לפנימייה – לא. הוא יכול להיות בן שלוש, הוא יכול להיות בן 13. הוא עבר התעללות, הוא עבר תקופות קשות. משפחת האומנה או הפנימייה הופכות להיות הבית לא השני, אלא הראשון שלו.
נחשוב על הילד הזה, על חוסר היציבות בחייו, על מערכות הרווחה שהולכות ללוות אותו לפעמים כל חייו, על העובדים הסוציאליים שמוודאים מה הוא מקבל עכשיו, מה הסביבה הטובה והבטוחה לגדל אותו. הילד הזה עבר לחדר חדש. כל מה שעבר איתו זה אותו דובי מהבית הראשון, ועכשיו יש לו ארוחת צוהריים, יש לו אחים מאמצים או חברים לחדר, יש לו הורי אומנה או מדריך בפנימייה. הוא מוקף בחסדים, הוא מוקף בטובות. דבר אחד אין לו: אין לו בית ספר; אין לו כיתה. בילד הזה הצעת החוק הזו באה לטפל. כלומר, אחרי כל האי-ודאות, אחרי כל הנזקקות, אחרי כל הקשיים, אנחנו צריכים לעשות את המינימום בשביל הילד הזה כדי לוודא שיהיה לו גן, שיהיה לו בית ספר, על פי חוק.
דיברתי על ילד אחד. חבריי חברי הכנסת – 23,000 ילדים כאלה יש במדינת ישראל היום. 23,000 ילדים במשפחות אומנה, בפנימיות ובכפרי נוער, 23,000 סיפורים אישיים, 23,000 אתגרים לאומיים. אז הילד שלנו, שנתלש מביתו, שנמצא בפנימייה, תלוי בחסדי מחלקת הרישום הרשותית. ברצותם ישבצו וברצותם לא, אין חובה. אם הוא במשפחת אומנה, אז יש חובה, אבל אם הוא בפנימייה או בכפר נוער, אין חובה לשבצו במוסד חינוכי. תיאורטית, הוא יכול להיות יום, הוא יכול להיות חודש, הוא יכול להיות שנה, ללא בית ספר.
הצעת החוק, שכתבנו בתיאום עם משרד הרווחה, יחד עם מרכז השלטון המקומי, ובתיאום עם משרד החינוך, באה לתקן זאת. כל מחלקת חינוך תידרש לשבץ ילד שנמצא בפנימייה ולוודא שהוא מקבל את המוסד החינוכי הדרוש לו. כך נשנה זאת. הילד יגיע לבית הספר, הוא יגיע למוסד החינוכי הסמוך למקום מגוריו. הוא נדד בין בתים, אבל עכשיו יש לו בית שמחליף את ביתו, ויש לו בית ספר. אין הצעה מוצדקת מזו.
חבריי חברי הכנסת, אני קורא לכם להצביע בעד הצעת החוק, תיקון 15 לחוק האומנה. תודה רבה.
527 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.