קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, כמובן, אני מצטרף לכל מילה שנאמרה פה מחברותיי נירה שפק וענבר בזק, אבל לפני כן, אדוני היושב-ראש, אני לא יכול לעבור לסדר-היום בלי לחזור לאחור. כשהייתי ראש רשות בשנת 2015 הקמנו תוכנית חומש שמספרה 922, עשינו מיפוי לחברה הערבית מה הצרכים של החברה הערבית.
אחרי שעשינו מיפוי מקצועי, התברר שעל מנת להשתוות לחברה היהודית אנחנו נצטרך 64 מיליארד שקל. הממשלה הקודמת אישרה סכום של 15 מיליארד שקל, ובזכות השותפות עם חבריי חברי הכנסת הערבים – ואני לא אשכח את גילה גמליאל, שהייתה אז השרה לשוויון חברתי, וחיים ביבס, יו"ר השלטון המקומי – מהסכום הזה הצלחנו לנצל סכום של פחות מ-50%. הרבה אנשים בבית הזה ישאלו: למה רק 50%? האם החברה הערבית לא יודעת לנהל? לא. אני אומר לכם, חבריי ראשי הרשויות יודעים לנהל היטב, אבל החסמים שישנם ביישובים הערביים הם הבעיה הרצינית.
ביקשתי יותר מפעם: אם לא נקים צוות בין-משרדי, גם הכסף הזה, חלק גדול ממנו לא יגיע ליישובים הערביים. אבל במשך שנה ישבתי בשקט, שתיתי הרבה מים וראיתי את המתקפה על רע"מ, על חברי הכנסת הערבים – 30 מיליארד שקל, 20 מיליארד שקל, כל הסכומים האלה – ואני שם יד בכיס ולא רואה שקל אחד מהכסף הציבורי נכנס לי לכיס.
אז אני שואל את חבריי: מה כל הרעש הזה? הרי גדולים ממני אמרו: אפליה מתקנת; גדולים ממני אמרו: הזנחה. אם אחרי 73 שנים אנחנו צריכים לתקן את האפליה שאתם אחראים לה, אז אנחנו חטאנו? פשענו? כל מה שאנחנו רוצים, חברים, זה תיקון של האפליה שאתם אשמים בה.
ואני רוצה להגיד לכם, זה שתוקפים אותנו, שמאל וימין: לקחתם את הכסף, לא לקחתם את הכסף – אני רוצה להגיד לכם, הכסף הזה, לוקחים אותו בזכות ולא בחסד. אף אחד מכם לא עושה לנו טובה, כי אנחנו אזרחי המדינה.
דבר שני – לאן הכסף הזה הולך? הולך להשכלה, לתעסוקה, לבריאות, לספורט, להרחבת תחום שיפוט, לקורת גג לאותו צעיר מסח'נין, מנצרת או מהפזורה בבאר שבע. למי הולך הכסף? אז אני רוצה להגיד לכם, זה שאומרים: קירבנו את הפריפריה למרכז – מצוין, לקרב אותה בתחבורה זה מאוד חשוב, אבל למה לא מקרבים את המרכז לפריפריה? לקרב אותה בתעסוקה, בהשכלה. אני לא רוצה לראות עוני, אבטלה. ואני רוצה להגיד לכם, אם מדברים על נתוני העוני בחברה הערבית, 53.3% מתחת לקו העוני, ואם מדברים על אבטלה – 14% מקרב הגברים ו-30% רק מקרב הנשים שיוצאות לשוק העבודה.
חברים, עוד דבר אחד – נושא משטרת ישראל. הרי באוקטובר 2000, מה אמר הדוח, חברים? משטרת ישראל מתנהגת עם החברה הערבית כאויבים ולא כאזרחים. לא אמרתי את זה, לא אני אומר את זה, הרי גדולים ממני אמרו את זה. 2.5 מיליארד שקל מתוכנית החומש 550 הולכים לפשיעה בחברה הערבית. אמרו – גם השר, גם סגן השר, גם כולם לפני חודשיים, שלושה, התפארנו ואמרנו: חלק ממשפחות הפשע עזבו את הארץ ויצאו. שאלנו לאן יצאו. חלק אמרו לרומניה, אנשים אמרו לי לטורקיה – והכול, אדוני, בולשיט אחד גדול. כולם נמצאים פה ונהיו יותר אכזריים ויותר אלימים, ומי שמשלם את המחיר זה האזרח הפשוט.
אני רוצה להזכיר לכולם: עד היום 32 נרצחים צעירים, נשים. מה הם עשו? נושא הפרוטקשן, נושא הרווח המהיר – כל הדברים האלה עדיין נמצאים בתוך החברה הערבית. השאלה היא איפה משטרת ישראל. כמובן, יש עלינו אחריות כח"כים, כי כולנו אחראים, אבל בסופו של דבר מי שצריך לספק את הביטחון האישי של כל אחד ואחד זה משטרת ישראל וממשלת ישראל. אני לא רוצה להזכיר את מאות הפצועים, ודיברתי על הנרצחים.
אני רוצה להגיד, חברים, כמה זה חשוב לעודד נשים שירוצו, אם זה לעיריות ואם זה למועצות האזוריות, ואני רוצה להגיד לכם שהנשים בכלל והאישה הערבייה בפרט הגיעו לאן שהן הגיעו בזכות עצמן. אף אחד לא נתן להן מתנה, אלא בזכות עצמן הן הגיעו לאן שהגיעו. בבית הזה – –
בבית הזה יושבות מולי שלוש חברות כנסת, ואני רוצה להזכיר את שמן, כי אני גאה בהן, עושות עבודת קודש: עאידה תומא סלימאן, אימאן יאסין ח'טיב וג'ידא רינאוי זועבי. אם אנחנו נכנסים לבתי החולים, רואים את הנשים הערביות; אם אנחנו הולכים להשכלה, רואים את הנשים הערביות. בכל מקום – חינוך, תרבות, ספורט, רווחה – זוהי האישה הערבייה.
חסר דבר אחד. החסם הכלכלי, כמו שאמרה ענבר בזק – צודקת. יש חסם כלכלי, כי החברה הערבית סובלת מעוני, זה לא סוד. אבל מצד שני יש גם חסם חברתי, ועלינו מוטלת האחריות לחזק את ידי הנשים שלנו שיצאו, יהיו אמיצות ויגידו: אני רוצה להיות ראש העיר x וראש המועצה y, כי זה לגיטימי וזו זכותן של הנשים. כמו שהן הגיעו לאן שהגיעו בזכות, יש להן הזכות להתמודד, ובעזרת השם, עוד ייצגו את כולנו ביישובים הערביים בכבוד.
(אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אחיי, אני אמרתי שהנשים הערביות שלנו הגיעו, בעזרת האל, לרמות הכי גבוהות מהסיבה שהן יכולות להגיע לכך. הן לא לקחו מתנה מאף אחד. יש לנו בבית הזה שלוש נשים, האחיות שלנו, שאלוהים ייתן להן כוח, והן עושות עבודה קדושה – האחות עאידה תומא סלימאן, האחות אימאן ח'טיב יאסין ואחותנו ג'ידא רינאוי זועבי. אנחנו רואים בבתי חולים אחיות שלנו, שאלוהים ייתן להן הרבה כוח ובריאות, וגם בבתי ספר, בהייטק, הייטקיסטיות. תודה לאל, בחברה הערבית שלנו, האחיות שלנו נמצאות בכל מקום, והעניין של ההייטק – יש גם עקרות בית, שגידלו אותנו. יש לנו את האחות ואת האישה, שאלוהים ייתן להן כוח ובריאות. אנחנו מורידים לפניהן את הכובע, ואנו אומרים לנשים שלנו: אל תחכו עד שיבוא מישהו אל הדלת ויגיד לכן "בואו"; רוצו בבחירות לעירייה או בבחירות למועצה המקומית. אתן לוקחות את הסמכויות, לא מקבלות אותן. בואו, תהיו היוזמות, תיקחו, זוהי זכותכן. אנחנו נהיה לפניכן ולצידכן ומאחוריכן. שאלוהים ייתן לכן כוח ובריאות.)
896 מילים של מאזן גנאים. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.