תודה, כבוד היושב-ראש. חברי הכנסת המעטים – ינון, אני שמח שאתה פה, כי ההצעה היא גם שלך – אני התבקשתי על ידי חברתי חברת הכנסת מירב בן ארי, היושבת-ראש היעילה והפעילה של הוועדה לביטחון הפנים, להציג את הצעת החוק הזאת, כבילת עצורים ואסירים (חובת יידוע) (תיקוני חקיקה). וחודש טוב לכולכם.
אני מתכבד להציג בפני הכנסת לקריאה השנייה והשלישית את הצעת חוק כבילת עצורים ואסירים (חובת יידוע) (תיקוני חקיקה), התשפ"ב–2022, שיזמו חברי הכנסת משה ארבל, גבי לסקי וינון אזולאי. שלושת חבריי אלה באופן תדיר, לפעמים תוך כדי מאמץ, עוסקים רבות בזכויות של אסירים ועצורים, ועל כך יבואו על הברכה.
החקיקה הקיימת כיום קובעת שככלל עצורים ואסירים המובלים על ידי המשטרה או שירות בתי הסוהר במקומות ציבוריים לא יהיו כבולים, אלא אם כן יש חשש למסוכנות של אותו עצור או אסיר או שהעבירה שבה מדובר היא כזאת שמקימה מלכתחילה חשש למסוכנות. החקיקה הקיימת בנושא זה קובעת אמות מידה מפורטות לשני חריגים אלה והסדר מיוחד לכבילה באולמות בית המשפט. על פי ההסדר הזה, שופטים רשאים להורות על שחרור עצור או אסיר מכבילה באולמותיהם, אבל בפועל, כתוצאה מביקורי פתע – לאחר ביקורי פתע שערכו חברי כנסת באולמות בתי המשפט, וגם מנתונים שהובאו בפני ועדת הפנים והגנת הסביבה בדיון מהיר שיזם חברנו חבר הכנסת ינון אזולאי משנת 2020 – וזאת על רקע פסיקת בית המשפט, הצהרת בית המשפט העליון, ניתן לומר, בתגובה לעתירה שהגיש בעניין זה עו"ד רבינוביץ', יבוא גם הוא על הברכה – עלתה תמונה שעל פיה רוב העצורים והאסירים, רוב גדול, יותר מ-90% מהם, דווקא כן נכבלים או נכבלו על ידי המשטרה או על ידי שירות בתי הסוהר בעודם נמצאים באולם בית המשפט.
על מה מדובר, מוריי ורבותיי? ביסוד הדברים מדובר בכבוד האדם; בעניין שמכביד מאוד מבחינת כבוד האדם. אדוני היושב-ראש, ראיתי במו עיניי לפני שנים אחדות ידיד שלי, תושב אבו גוש, בבית המשפט השלום, פה במגרש הרוסים אצלנו בירושלים, מובא לאולם בית המשפט בבקשה להארכת מעצרו – אומר מייד שבסופו של דבר הוא שוחרר וגם זוכה – והוא הולך מולי בפרוזדור בית המשפט, בקושי מניע את שתי רגליו הכבולות, ידיו כבולות, ומעיניו זולגות דמעות. מה יכולתי לעשות? ניגשתי אליו, חיבקתי אותו, עודדתי אותו ככל שיכולתי. לבסוף, כפי שאמרתי, הוא אכן זוכה. לא ראיתי אז, ואני לא רואה מזיכרוני היום, שום עילה ממשית להשפלה הזאת של אדם. במקרה אני הייתי, אבל יכולים היו להיות גם בני משפחתו, אשתו, ילדיו, וזו תקלה גדולה.
אני מברך את החברים שהחליטו לשנות ולו במעט את המצב הזה. אז למרות שעל פי הדיווחים המצב השתפר במידה ידועה ונזהרים יותר בכבילתם, בכבודם של האסירים והעצורים, חבריי חברי הכנסת חשבו שיהיה מוטב לעגן זאת במפורש בחקיקה – שוב, כדי לוודא שבמציאות יימשכו הדברים ויוטבו במידת האפשר. זה הרקע שעל יסודו הוגשו שתי הצעות החוק הפרטיות שבהן הוצע לחדד את הנושא הזה: הצעת חוק אחת של חברי הכנסת משה ארבל וינון אזולאי, והצעת חוק שנייה של חברתנו חברת הכנסת גבי לסקי.
שתי הצעות החוק הוכנו בוועדה לביטחון הפנים, מוזגו לפני הקריאה הראשונה, ונערכו בהן – כפי שאנחנו רגילים לעשות – שינויים אחדים במהלך הדיונים. הוועדה שמעה את נציגי המשרד לביטחון הפנים, נציגי המשטרה, שירות בתי הסוהר, הנהלת בתי המשפט, הסנגוריה הציבורית ועוד נציגים, שאפשרו להעמיק בדיון ולהציג את כל השיקולים הנוגעים לדבר, וגם הועברה לוועדה עמדה בכתב מטעם לשכת עורכי הדין.
בהצעת החוק הממוזגת המונחת כאן לפניכם, חברי הכנסת, לקריאה שנייה ושלישית, מוצע לערוך תיקון מקביל בשני דברי חקיקה המסדירים את נושא כבילת העצורים והאסירים במקומות ציבוריים: התיקון הראשון הוא בסעיף 9א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו–1996, והתיקון השני בסעיף 11א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב–1971. שני התיקונים המבוקשים זהים; בשניהם מוצע לחייב שוטרים וסוהרים אשר מלווים עצורים ואסירים לאולמות בית המשפט ליידע את השופטים על כך שאותו עציר או אסיר שהם ליוו אל האולם נמצא בו כשהוא כבול. בדרך זו ייקל על השופטים לראות את המצב, ועל פי החוק להפעיל את סמכותם ולהורות, אם יחשבו שנכון הדבר – אני מקווה ומניח שברוב המקרים כך יהיה – על שחרור העצור או האסיר מהכבילה, לפי שיקול דעתו של השופט.
חברי הוועדה לביטחון הפנים מביעים בזאת תקווה כי הצעת החוק תסייע בשיפור נוסף במצב וכן תסייע בהטמעת העיקרון שלפיו ברירת המחדל היא כי עצור ואסיר לא יהיו כבולים באולם בית המשפט אלא אם קיימת לכך הצדקה לפי אמות המידה המפורטות בחקיקה. בוודאי באלה יש להמעיט – הכול כמידת האפשר.
להצעת החוק הזאת לא הוגשו הסתייגויות. יש בקשות אחדות לרשות דיבור. אני מבקש מהחברים לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית ולצרף את ההצעה החשובה הזאת לספר החוקים שלנו. תודה, אדוני היושב-ראש.
724 מילים של זאב בנימין בגין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.