אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת – –
– – הצעת החוק החשובה – והייתי אומר: הטריוויאלית – שעולה היום תאפשר ללוחמים נפגעי פוסט-טראומה להסתובב באזורים ציבוריים עם כלבי השירות שלהם. חוסר היכולת של הלוחמים לנוע במרחב הציבורי עם כלב השירות שלהם מגביל אותם ביציאה לעבודה, מגביל אותם ביציאה ללימודים, ואולי, הייתי אומר, מגביל אותם בצרכים הרבה הרבה יותר בסיסיים.
הצעת החוק שאותה אני מבקש לתקן, עוסקת באנשים עם מוגבלויות שונות בכלל, וזה צדק שצריך להיעשות, אבל אני, חבריי, מגיע לזה קודם כול מתוך הדאגה ללוחמים, מתוך הדאגה לפצועי צה"ל. חבריי חברי הכנסת, לאחרונה, ביתר שאת, אנו עדים לשיח על הירידה במוטיבציה לשירות הקרבי; שיח כזה שמדבר על כך שצעירים מהמעמד המכונה גבוה, מוצאים עצמם פחות משרתים ביחידות קרביות, אדוני היושב-ראש, ואילו אחרים, בני הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, בני הציונות הדתית ובני ההתיישבות, עדיין מוצאים את מקומם בשורות הלוחמים.
השאלה, בעיניי, אדוני היושב-ראש, אינה כיצד ממלאים את שורות הלוחמים בצה"ל בתגמול כזה או בתגמול אחר, על ידי צבא העם או צבא מקצועי. השאלה בעיניי היא על שינוי פניה של החברה הישראלית. וכשמתבוננים על התהליך הזה, מדובר בתהליך זוחל ודרמטי – מדובר בתהליך זוחל ודרמטי בגלל העומק שלו, בגלל ההיקפים שלו ובעיקר בעיקר בגלל שהוא נוגע בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. כשאני אומר ביטחון לאומי, אני לא מתכוון רק לצד הטכני הביטחוני, אלא אני מתכוון לנרטיב הישראלי: מה אנחנו עושים פה כעם; למה אנחנו כאן בארץ ישראל.
וכשנתוני הירידה בשירות מונחים לנגד עינינו, צריך לשאול את השאלה הזאת, כבוד השר: האם החברה בישראל פחות מעוררת השראה לשירות קרבי ולהקרבה? לצערי התשובה היא כן, התשובה היא אכן חיובית. החברה בישראל היום פחות מעוררת השראה לשירות קרבי וללחימה, ואני חושב שמדינת ישראל מבלבלת במסריה – מבלבלת את בני הנוער, מבלבלת את לוחמיה ומבלבלת את אזרחיה. הייתי אומר שזה מאפיין את ישראל בעשורים האחרונים.
כולנו מבינים מהם סמלי לאום ומה חשיבותם – הדגל, ההמנון, צה"ל, סמל המנורה – אבל חבריי, אנחנו שוחקים אותם עד דק. כשארגונים כמו בצלם ושוברים שתיקה, אלו שמכפישים את צה"ל בעולם כולו, זוכים ליחס לגיטימי מאנשי חינוך, מנבחרי ציבור ולעיתים אף ממפקדים בצה"ל, זה פגיעה קשה בצה"ל ופגיעה קשה במה שצה"ל מסמל. כשסמלי הלאום, דגל ישראל והמנורה, מבוזים בכיכרות ללא תגובה, הסולידריות הישראלית – תרצו או לא תרצו – נשחקת, והיא נשחקת עד דק. כשדגלי אש"ף, ארגון שאחראי לרצח אלפי ישראלים, מונפים במתנ"ס בעכו, מונפים בחיפה ומונפים בתל אביב, ניתנת לגיטימציה לטרור. אנחנו דמוקרטיה, וחופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל אם נמשיך, אדוני היושב-ראש, לזלזל ברגשות הלאומיים, אנחנו במסלול בטוח – אולי איטי, אבל די בטוח – לאבד את המדינה, לא פחות.
כמה מילים על שוויון: אוכלוסייה שאינה משרתת בצה"ל זוכה לאפליה מתקנת באוניברסיטאות, בפקולטות לרפואה, וזה קורה על פני לוחמים ומפקדים שנתנו את מיטב שנותיהם לביטחון מדינת ישראל. הם צריכים להתמודד בגיל 25 עם מי שמגיע במסלול חלק בגיל 18 ונכנס לפקולטה לרפואה. שכר אנשי הקבע הלוחמים ושל עמיתיהם מהיחידות העורפיות זהה כמעט לחלוטין, וזה דבר שהוא בסוף יוצר משהו. לוחמים שנפצעו במהלך אירועי לחימה זוכים בדיוק לאותו יחס שמקבל חייל שנפגע במשחק כדורגל בקריה. אני חושב שאנחנו קצת השתגענו ואיבדנו את הכיוון. כל זה קורה בגלל שערך השוויון טיפס אל על והפך למכת מדינה.
חבריי חברי הכנסת, בניית הרגש החיובי, שהוא כל כך חשוב – ואולי אני אגיד עליו איזו מילה אחר כך – הרגש החיובי והחוויה החיובית כלפי הדגל, ההמנון, צה"ל וסמלי לאום נוספים אינו נבנה ומתעצב רק במהלך שירותו של החייל בצה"ל, אלא הייתי אומר בתקופת הילדות והנערות. זה נעשה על ידי מערכת החינוך הפורמלית והלא-הפורמלית, על ידי החינוך בבית ובתנועת הנוער ועוד. כאשר מדינת ישראל מוותרת על סיורי המורשת – היה פעם שר חינוך שהכריח את כל התלמידים, מה שנקרא לא הכריח, עודד, שכל תלמידי ישראל יבקרו בחברון, אבל כשמדינת ישראל מוותרת על סיורי המורשת בחצר תל חי – השבוע זה י"א באדר, אומנם אדר א' – בגבעת התחמושת ובכותל המערבי – הייתי אולי מציע לבדוק כמה מהאנשים שמתגייסים היו בירושלים וכמה ביקרו בגבעת התחמושת וכמה יודעים בכלל מה זה חצר תל חי. במקום זה מתנהל שיח פרוגרסיבי שאותו מובילים שוברים שתיקה וארגונים כדמותם, אז הרגש הטוב והבריא, הישראלי, זה עם הנתינה והרצון להקריב והאכפתיות והסולידריות, כל-כולו נפגע.
אני חושב שיש כמה דברים שצריך לשמר אותם – בהירות למה אנחנו כאן, עקביות במסרים שלנו. לא הייתי מתעלם מהנושא הרגשי, מהנושא החווייתי, כי בסוף בסוף כולנו יודעים שזה הדבר שמניע את האדם לפעול; זה מה שמניע את האדם ברגעים הקריטיים והדרמטיים ובכלל מניע אותו לפעולה. יש לנו נטייה, בשם השיח האינטלקטואלי – שפיתחנו אותו, וטוב אולי שהוא מתפתח – לזלזל בכל הנושאים האלה – לזלזל ברגש הלאומי, לזלזל בערכים של החינוך. אני אגיד שלי עדיין קשה – לא נתתי על זה את הדעת, אבל קשה לי עם העובדה שתלמידי ישראל ייבחנו במתמטיקה, באנגלית ובמדעים. מה עם תולדות עם ישראל? מה עם התנ"ך?
על עצם האמירה. אני לא מדבר כרגע מבחינה טכנית מה יגרום לו ללמוד יותר, מה יגרום פחות, אני מדבר על המסר, על מה זה מעביר הלאה. אני חושב שהפעולות הסותרות האלה, בשם כל מיני ערכים ובשם תכליתיות מסוימת, גורמות לזה שבסופו של יום אנחנו עומדים אל מול שוקת שבורה, ואנחנו לא נפתור את זה רק באיזה תוכנית כזאת או אחרת לעידוד הגיוס או מילוי השורות, כפי שאמרתי.
אנשים כותבים: תן להם משכורת גבוהה. לא. משכורת גבוהה אולי זה מרכיב חשוב, ואני בעד לעשות את זה, אבל הוא לא הפתרון האמיתי. הפתרון האמיתי זה בשמירה על הנרטיב הישראלי, נרטיב שכל-כולו נבנה על הקרבה, כל-כולו נבנה על מסירות. הדנ"א הישראלי – אמרנו תל חי, ובזה אני אסיים – הדנ"א הישראלי, על מה הוא נבנה? נבנה על ייבוש הביצות; נבנה על ההעפלה; נבנה על ההתיישבות; נבנה על המחתרות; נבנה על מערכות ישראל. זה הנרטיב – נרטיב של נתינה, נרטיב של הקרבה. אם אנחנו שוחקים את זה עד דק – אני אכניס עוד איזה מילה פוליטית, מה שנקרא, מותר: הממשלה הזאת, עם השותפים שלה, עם המרכיבים האנטי-ציוניים שלה, שוחקים אותה עד דק. אני לא מאשים, אני חושב שהתהליך הזה הוא תהליך ארוך, אבל הממשלה הזאת עם השותפים האלה בהחלט עוזרת לעסק הזה לקרות. צריך לתת על זה את הדעת. זהו, זה מה שיש לי לומר. תודה רבה.
נגיש ביחד שלושתנו.
982 מילים של אופיר סופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.