אדוני יושב-ראש הכנסת, כבוד השר, כנסת נכבדה, לפני שאני אתחיל לגוף העניין, אני רוצה להודות לשר הורוביץ ולכל הפועלים בעניין. אני ראיתי היום הודעה שסינפו את בית החולים אברבנאל, בית חולים פסיכיאטרי, לבית החולים איכילוב. זה מעשה חשוב, גם לגוף העניין וגם למיגור הסטיגמה. זה הזמן.
אני אסביר. זה על זמן שלי. טוב, אני אקח את זה.
אני אסביר את זה. בתי החולים הפסיכיאטריים נמצאים כגוף בפני עצמו, למעט כמה בתי חולים יוצאי דופן, כמו למשל תל השומר. כשבן אדם נכנס לבית החולים תל השומר, הוא נכנס, זה כמו כל חולי אחר, אם זה חולי פיזי, אם זה חולי נפשי, וזה מנרמל את מחלת הנפש, היא נורמלית. זה מצחיק שהעניין של מחלת נפש נורמלי, אבל כן, זה משהו שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו. ולכן כשנכנסים לבית חולים, זו כניסה שממגרת את הסטיגמה. לא צריך לשים בית חולים פסיכיאטרי בצד, קטן, מוחבא מהקהל, מוחבא מעיני השמש, אלא זה צריך להיות חלק ממערך הבריאות במדינת ישראל. מה שקרה היום, השר ניצן הורוביץ – זה תהליך שנמשך כבר הרבה זמן, אבל הוא עשה את המכה בפטיש וסיפח את בית החולים אברבנאל, שזה בית חולים פסיכיאטרי חשוב ביותר בחולון, לבית החולים איכילוב. זה ממש מבורך, ואני מקווה שגם פיזית זה יקרה – זה תהליך – וכך באמת נצליח למגר, על ידי פעולות ולא רק על ידי דיבורים, את הסטיגמה הנוראית, שהיא מיותרת לחלוטין. זה חשוב ביותר.
כשעושים דברים טובים צריך לציין אותם.
לגוף העניין, קודם כול, תודה לחבר הכנסת צביקה האוזר, שהיה פה לפני שנייה, שבעצם גם הגיש את הצעת החוק הזאת, וכמובן לשר המשפטים, שהגיש את הצעת החוק כשהוא היה חבר כנסת. חשוב מאוד מאוד: יש בינינו הורים שביום בהיר אחד נשמטת להם המציאות מתחת לרגליים, והם הפכים להורים לילד עם מוגבלות. לעיתים המוגבלות ברורה ונגלית לעין, ולעיתים לוקח זמן עד שברור מהי בדיוק המוגבלות, שכאמור הייתה שם קודם אבל לא גילו אותה. הורים אלה נדרשים למשימת חייהם – גידול ילד עם מוגבלות, על כל המשתמע מכך והאתגרים הנלווים לכך. הקושי המנטלי שבעיכול הבשורה בוודאי לא מקל על הצורך ללמוד ולארגן את החיים מחדש.
ילדים זה שמחה, כמובן. כל ילד מכניס אור וייחוד שלו לבית, וילד עם מוגבלות – אולי אפילו כפל-כפליים. כן, ילד עם מוגבלות מכניס אור אפילו בכפל-כפליים. אבל כולנו יודעים שילדים גם צריכים טיפול, השקעה והירתמות של ההורים. זה פשוט ונכון לכל ילד באשר הוא, אבל על אחת כמה וכמה כשמדובר בילד עם מוגבלות, שאז נדרשים ההורים לתעצומות נפש ולהתגייסות, גם כלכלית, לנוכח המסע והשליחות שהם נקראים אליהם. קשה לתאר כמה שינויים מייצרת כניסה של ילד עם מוגבלות לבית וכמה חוסן נפשי וכלכלי נדרש מבני המשפחה. הדינמיקה המשפחתית, ובייחוד במשפחות שכבר יש להן ילדים, מתעצמת מחדש; זאת, לנוכח מתח נפשי, חששות ושינוי דפוסי התנהגות והתנהלות בתוך הבית פנימה. נטל המימון נופל גם הוא ברובו על ההורים. מחקרים מצביעים על פער עצום בין הצורך הכלכלי של אותן משפחות לבין התמיכה המתקבלת מהרשויות בפועל. גם בפעמים המעטות שהשירותים מסובסדים, עדיין נדרשים ההורים להשתתפות עצמית גבוהה ביותר.
באופן הגיוני, היינו מצפים שהמדינה תתגייס לעזרת הורים לילדים עם מוגבלות ותסייע להם יותר מלשאר ההורים, אולם מסתבר שלפעמים המציאות הפוכה. דווקא משפחות של ילדים עם מוגבלות, שכל כך זקוקות לסיוע, מופלות לרעה. כיצד? בעוד משפחות לילדים בלי מוגבלויות זכאיות להכניס את ילדיהן למעונות יום מגיל שלושה חודשים ומעלה, הורים לבעלי מוגבלויות אינם זכאים לכך אלא רק מגיל חצי שנה ומעלה – חצי שנה של שהות בבית בלא סיוע מהמדינה; חצי שנה של חוסר יכולת לעבוד; חצי שנה של טיפול בילד שזקוק למשאבים וליחס רבים יותר משאר הילדים.
הצעת חוק זו שאני מעלה בפניכם היום נועדה לתקן את העוול הזה. לפי הצעת החוק הזו, ילד עם מוגבלות שמלאו לו 15 שבועות יהיה זכאי להיכנס למעון יום שיקומי, ממש כפי ששאר הפעוטות זכאים למעונות יום רגילים. מעון יום שיקומי חשוב מאוד להתפתחות של הילד, ובמסגרתו הוא מקבל טיפולים פארה-רפואיים, טיפולים התפתחותיים ושירותים נוספים מותאמים לפי הצורך. בכך נוכל להקל על אותן משפחות לצלוח את המצב החדש שאיתו הן נדרשות להתמודד. חוק זה יסייע לאימהות או לאבות הרוצים לחזור לעבודה בסיום חופשת הלידה לעשות זאת. הוא יסייע להם להתרגל, ולו במעט, למציאות מורכבת ולא מוכרת של גידול ילד עם מוגבלות. בכך שהצעת החוק תתקבל – בעזרת השם היא תתקבל – תתוקן אפליה של שנים בין הורים לילדים עם מוגבלות לשאר ההורים, וסוף-סוף דווקא הורים שזקוקים לכך יותר מכולם יזכו במעון מותאם לפעוטות שלהם.
הצעת החוק הזאת ראויה אפוא בכל המובנים, והיא מתקנת את המצב המפלה כיום. אם, חלילה, הפנייה ללב ולשכל הישר עדיין לא עשתה את פעולתה, תרשו לי לפנות כעת גם לכיס – לכיס שלנו, לכיס של המדינה. הצעת החוק הזאת שאנחנו מעלים כעת היא לא רק מוסרית אלא היא גם תורמת למציאות הכלכלית במדינת ישראל. כאמור, המציאות מעוותת כיום. הורים לילדים עם מוגבלות לא יכולים לשלוח את הילדים שלהם, הילדים עם המוגבלות, למעונות יום שיקומיים עד גיל שישה חודשים. בעצם, הדבר הזה מונע מהם לחזור לעבודתם. מדובר במעין אבטלת לידה כפויה שהם אינם מפוצים עליה. ותרשו לי לגלות לכם סוד: גם הורים לילד עם מוגבלות – אולי בעיקר הם – צריכים להמשיך לקיים שגרת חיים מתפקדת. גם הם נדרשים לחזור לעבודתם ולפרנס את המשפחות שלהם. העומס הכלכלי שמוסיף הטיפול בילד עם מוגבלות בוודאי לא תורם לכך. לא ייתכן שדווקא מהם תמנע המדינה מסגרת כה חשובה, שיש בכוחה לסייע להם בטיפול בילדים שלהם. לכל הפחות היה ראוי שהמדינה תספק להם חופשת לידה ארוכה יותר, כזאת שתחפה כלכלית על שלושת החודשים שבהם מונעים מהם לשוב לעבודה בהיעדר מסגרת מתאימה לילד.
אנחנו לא יכולים להמשיך לשחק משחק כפול, בטח לא עם הורים שכאלה: מצד אחד נמנע מהם לשוב לעבודתם משום שהם אינם זכאים למעון יום שיקומי עבור הרך הנולד, ומצד שני הם לא זכאים לחופשת לידה ארוכה יותר. לפיכך, ובוודאי כל עוד לא הוארכה חופשת הלידה של אותם הורים – וזה המצב כרגע – אני מפצירה בכם, עבור אותם הורים, לקבל את הצעת החוק שלנו ולאפשר גם להם מסגרת טיפולית הולמת עבור הפעוט. אני ממש מסיימת. במשפחות אלה פעמים רבות בלאו הכי נדרש אחד ההורים לוותר על משרתו ולהישאר צמוד לילד, כך שהעומס הכלכלי שהן חוות הוא רב. במובן הזה הזכאות למעון יום שיקומי מגיל שלושה חודשים היא בבחינת כבשת הרש, ומחובתנו לא לגזול את הזכות הזאת מהם.
לפיכך, אני קוראת לכם, חבריי חברי הכנסת הנכבדים, לתמוך בחוק הזה, לתקן עוול ואפליה של שנים ולקדם אותנו צעד נוסף בדרך לחברה חומלת, צודקת ומתוקנת יותר. תודה.
1,016 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.