כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אשמח אם תקשיבו לי. הצעת החוק שאני מגישה עכשיו ומדברת עליה, יש חלקים פה באופוזיציה שטוענים – יש כאלה שמתנגדים לה מתוך תפיסת עולם, אבל יש כאלה שטוענים שהשם של החוק מטעה לגבי המהות שלו. לכן חשוב לי שתקשיבו לחוק. חבר הכנסת קריב, גם אתם, אני מבקשת שתקשיבו רגע להצעת החוק. מאוד חשוב לי שתקשיבו.
אנחנו נמצאים בתקופה שבה האלימות הולכת וגדלה – האלימות הפיזית, האלימות המילולית וגם האלימות המינית.
אופיר, אתם מפריעים לי. אנחנו בתקופה כזו שהאלימות הולכת וגדלה. בנוסף לכל מה שאנחנו רואים, אנחנו רואים שבבתי ספר גם מתרחשים מקרים של אלימות מינית. נחשפנו לסיפורים בין ילדים בבתי ספר בתל אביב, ויש מה שנמצא עכשיו תחת איסור פרסום בדרום. בעבר, כשאני הגשתי את החוק הזה זה היה סביב האירועים המחרידים שראינו באיה נאפה בקפריסין ומה שקרה אז באילת. ישבתי ושברתי את הראש, ואמרתי: מה גורם לנערים – הם לא בגירים, נערים – – –
בסדר, תן לי, אני מתגברת על זה. מה גורם לנערים להגיע לסיטואציה שבה הם אונסים ילדות, נערות בנות גילם? מה גורם? הרי הם לא נולדים כאלה. כל מי שמתנגד לחוק הזה אומר: תענישו, ענישה. אני אומרת, הם לא נולדים ככה, אותם בני נוער. אנחנו מדברים על בני נוער. הם בנים של כולנו. הם לא נולדים ככה. ואז, בעצם, אני מבינה שמשהו בשיח שלנו בתוך החברה גורם לאותם נערים, מילדות בעצם, להתייחס לבנות גילם לא במצב שוויוני אלא כאל חפץ, כאל משהו לא מכבד. השיח הזה, הלא-מכבד, ובעצם האקט הזה הלא-מכבד, נגמר הרבה פעמים באונס. לפעמים זה נגמר בפחות, אבל גם שם זה מגיע ממקום לא שוויוני ולא מכבד.
כמעט כל החוליים האלה של החברה – אינוס, מכות – כל הדברים האלה נולדים מהמקום הזה של חוסר שוויון והחפצה של ילדות ונערות. ואז אמרתי: אני לא רוצה להתעסק בענישה, אני רוצה להתעסק בחינוך. בחינוך. יש הרבה מאוד מאותם ילדים שאין להם דרך אחרת מלחוות את היחס לנשים מלבד זה שמוביל אותם למעשים האלה. אין להם. הם גדלים בבתים מסוימים; הם בעצמם לא חוו בתוך הבית חינוך כמו שאותי חינכו, או כמו שאני מחנכת את ילדיי. אני גדלתי בבית שהיה בו שוויון מוחלט, וככה אני גם מחנכת את הבן שלי: למקום של שוויון וכבוד לנשים.
אבל לא כולם מקבלים את החינוך הזה. ומהמקום הזה שלא כולם מקבלים את החינוך הזה אמרתי – בוא נעשה איזה ריסטרט לחברה. בואו נכניס לתוך תוכניות החינוך, לבתי הספר, מגיל אפס. דרך אגב, הלימודים האלה קיימים בתיכון, אבל אלה לימודי בחירה בתיכון וזה כבר טיפה מאוחר מדי. אבל אם בגיל גן, בכיתה א', בכיתה ב', כחובה, ילמדו שוויון וילמדו לדבר שפה שוויונית, התופעה הזו של החפצה תלך ותצטמצם.
אפילו השוויתי את זה למצב שבו ההורים שלנו – כשההורים שלנו עלו לארץ ההורים שלהם, הסבים והסבתות שלנו, לא ידעו עברית. ההורים שלנו הגיעו לבית הספר, למדו עברית ללא מבטא לגמרי, והגיעו לבתים ולימדו את ההורים שלהם עברית. זאת אומרת, ההורים שלנו יודעים יותר טוב מההורים שלהם עברית עד היום. הם לימדו את ההורים שלהם שפה חדשה. אמרתי, בואו נכניס לבתי הספר את הריסטרט הזה לדורות הבאים. מה שהיה היה, אבל בואו ניצור דורות חדשים, מתוקנים יותר, עם תפיסה טובה יותר ושוויונית יותר. אולי עם החינוך הזה שהם יקבלו במוסדות החינוך הם גם יגיעו לבתים שלהם וילמדו את ההורים שלהם את השפה החדשה, או שיראו דברים בבתים ויגידו: הופ, זה לא טוב, צריך להיות ככה, לאימא, לאחות. אבל אנחנו – זה התפקיד שלנו, בעיניי, כנבחרי ציבור: לחשוב על הדורות הבאים.
אנחנו רואים שברשתות החברתיות ובטלוויזיה יש תכנים מאוד אלימים. אנחנו יודעים שבחלק מהבתים אין להם ברירה, ככה הם גדלים. הם לא אשמים. אז בואו אנחנו כחברה נכניס את זה לתוך תוכניות הלימוד שלנו, וניתן לאותם ילדים צ'אנס בגיל הצעיר, כשהם ילדים. נלמד אותם שפה חדשה, שפה שוויונית, מכבדת. כשהם יגדלו הם יסתכלו על העולם בצורה אחרת לחלוטין. אולי, כמו שאמרתי, הם יכניסו את זה גם לבתים שלהם ולאחים שלהם ולהורים שלהם. אולי אפילו יעזרו בבית, וככה לאט-לאט נוכל לתקן את החברה. עוד פעם, לא בקטע פטרוני. אני לא מנסה להיות פטרונית על אף אחד. אני פשוט מנסה למצוא פתרון.
כל מי שמתנגד לחוק הזה אני שואלת אותו: יש לך פתרון אחר? בוא, תעזור לי. נגיד שאתה לא אוהב את השפה הזאת. נגיד שיש כאן כל מיני גופים פרוגרסיביים, שמאלנים – לא משנה איך קוראים לסיפור הזה. אני אומרת להם: מתחברת. תנו לי רעיון אחר, שיסייע לזה שבאמת ניצור פה חברה שוויונית יותר ונימנע מהמראות האלה ומהמקרים הנוראיים האלה, שכולנו מזדעזעים מהם. במקום להזדעזע ולהגיד – אוי אוי אוי, ועונש ועונש ועונש, בואו נחשוב אחורה, נעשה rewind, ונראה באיזה שלב בחיים אנחנו מסייעים להם באמת להוציא את הטוב שבתוכם ולא מענישים אותם על זה שאף אחד לא לימוד אותם לפני כן משהו אחר. הם לא יודעים משהו אחר. אז אם הם לא יודעים משהו אחר, בואו נעזור להם לדעת משהו אחר. ואז, אני מאמינה, בנות כבר לא יהיו חפץ ונערות לא יהיו חפץ. ואם מישהו כן כשל, אז זה שלידו יגיד לו: זה לא בסדר, היא לא חפץ, כך לא מתנהגים. אני חושבת שזה אחד הדברים הכי חשובים שלנו כנבחרי ציבור – לעזור לחברה שלנו, ולחשוב על איך אנחנו מסייעים לה, ולחשוב על הדורות הבאים.
ולכן צר לי, מכל כיוון צר לי שוועדת השרים החליטה לא לתמוך בחוק הזה; צר לי שחלקים מהאופוזיציה, במקום לראות את המהות של הדבר הזה ואת הכוח שהוא ייתן ואיך שהוא יתקן לנו את החברה – מסתכלים על השם, על הפרוגרסיבי. צר לי. אני חושבת שבסוף זה אינטרס של כולנו, גם קואליציה וגם אופוזיציה, כל הזרמים, שאנחנו נגדל פה דורות אחרים. אלה הילדים שלנו, אלה הילדים של הילדים שלנו, אלה הערכים שלנו. אנחנו כולנו היינו אמורים לתמוך בחוק הזה. תודה רבה.
906 מילים של קרן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.