הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (קביעת משך הביקור), התשפ"א–2021

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

ברשות אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר של חבר הכנסת ידידי היקר משה ארבל ואנוכי. תכף נסביר את מהות ההצעה ואת חשיבותה.

גרגורי ויליאמס, בן 45, לא זוכר מהו הספר הראשון שקרא לבנותיו ב-2006, אבל הוא זוכר שבחר בספר הקצר ביותר שהיה על המדף, בתקווה שיצליח להגיע לסופו בלי לבכות מול המצלמה. הוא דמיין את בנותיו במיטה בפיג'מות, מקשיבות עם כל דף שהפך. הוא גם דמיין שהוא נמצא איתן. במתקן המעצר דסקנסו, בדרום קליפורניה, המתינו תריסר גברים בעלי חזות קשוחה כשהם אוחזים בידיהם ספרי ילדים. הם השתתפו בתוכנית שמאפשרת לאסירים שהם בעצם הורים לקרוא סיפורים לילדיהם, גם אם מרחוק. החדר הפשוט למראה שבכלא הפך לאולפן הפקה מאולתר, והגברים התחלפו בתורם והתיישבו מול המצלמה שניצבה על החצובה. בזה אחר זה עברו שינוי והפכו מגברים במדי אסירים לדרקונים, למכשפים ואפילו לנסיכות. הם שינו את קולם, והפכו לגיבורים של ארצות רחוקות שבהן יש פיות אמיתיות ואבות שאינן כלואים בצינוק.

אסירים שיש להם ילדים מרגישים לא פעם, או אולי בכל רגע, שהם לא בדיוק יכולים למלא את תפקידם כהורים. אסיר לא יכול למלא את תפקידו כאבא. בארצות הברית הבינו זאת, ומנסים למצוא כל מיני דרכים לתת להם אפשרויות כדי שהילד לא ייפגע. הילד הוא במרכז החשיבה. אנחנו יודעים שתקופת המאסר היא לא תקופה עם חוויות טובות. עוברים משברים. כמובן, אנחנו לא ממעיטים מחומרת העונש של אותו אדם היושב במאסר. הוא חווה את העונש הזה ומקבל אותו בצדק – לפעמים, במדינה שלנו, גם שלא בצדק – אבל הוא חווה מאסר, והמאסר קשה.

אל לנו לשכוח שבמאסר הזה יש משפחה, יש ילדים. מור אבי, זיכרונו לברכה, שהיה השר לשירותי הדת והיה יושב-ראש ועדת הפנים, תמיד היה דואג לאסירים. קראו לו באמת האבא של האסירים. הוא למד זאת מרב אריה לוין, שהיה אביהם של האסירים. לא פעם היו מגיעים – – –

אגב, עם ארגון חוננו, והיה בקשר גם עם הרבה ארגונים אחרים. היה מבקר אסירים באופן תדיר, ולא היה מסתכל – כל אסיר שהיה פונה, כל משפחה שהייתה פונה אליו, הוא היה דואג. הייתה הוראה אצלו בלשכה: ברגע שאסיר מתקשר מהכלא, לא משנה איפה אני נמצא, באיזו ישיבה, להעביר לי את השיחה מייד. לא היה מצב שאסיר היה מחפש אותו ולא היה מקבל מענה ממנו. אם היה צריך להגיע לביקור, היה עושה זאת, ולא היה מתחשב – מה יגידו, שהוא הולך לבקר אסירים עם העבירות שבגללן הם יושבים. זה לא עניין אותו, כי אצלו הילד היה במרכז. המשפחה הייתה במרכז בשבילו. לא פעם, הוא סיפר לי, היו מתקשרים אליו, לפעמים אולי בשביל פיג'מה שחסרה לאותו אסיר. הוא היה יוצא ודואג, ואני אומר לכם, גם היה נוסע לא פעם ולוקח, אם זה היה מותר, כלומר. כל מה שהיה מבקש להעביר היה בגדר החוק, כמובן. הוא היה עובר את הבידוק ואת כל מה שצריך.

יושב-ראש הכנסת מיקי לוי מכיר את אבא. במקום שהיה מגיע אליו, היה אומר לו: אני צריך לראות עכשיו את העצור הזה. הוא היה מתווכח איתו: אפשר, אי-אפשר. זה לא היה מעניין אותו. עד שהוא לא היה מבקר, הוא לא היה יוצא משם, והיה מנסה למצוא את כל ההיכי תמצי, כדי להגיע ולבקר.

הוא תמיד היה אומר: האדם מקבל את העונש, משלם את העונש שלו לחברה על המעשים שהוא עשה, אבל הילדים שלו לא צריכים לשלם את העונש הזה. מספיקה החוויה שהם גדלים בה, שאבא לא נמצא איתם, אבא נמצא בכלא. האישה חווה את זה והיא מגדלת את הילדים לבד. לא צריך להעמיס עוד סבל על המשפחה ועל הילדים האלה. צריך להבין שהילדים הם ילדים שצריכים לגדול כמה שיותר בריאים, כדי שהם, חלילה, לא יידרדרו לפשע.

בשנת 2007 מור אבי הגיש את הצעת החוק הזאת, שמונחת פה היום לפנינו. מה בעצם אומרת הצעת החוק? בתי הסוהר נותנים אחת לשבועיים ביקור של חצי שעה בעבור המשפחה עם הילדים. בפקודת בתי הסוהר לא מבחינים בין אדם שיש לו ילד אחד, שני ילדים, שמונה או עשרה ילדים. כולם נמצאים באותו מקום חצי שעה – ואני לא מדבר על כך שהמקום של ביקורי האסירים גם קטן מלהכיל מספרי ילדים של משפחות ברוכות ילדים שבאות עם הילדים שלהן לבקר. היא לא מתייחסת לזה בכלל. אבל היא גם לא מתייחסת לדבר החשוב ביותר, לילדים של האסירים. ההבדל בינינו, כאזרחים, לבין מערכת שירות בתי הסוהר הוא אולי בהסתכלות, ואולי זה מה שאני בא לשנות פה. כי אנחנו כשליחי הציבור, וכאזרחים גם, מסתכלים על הילד במרכז, מה הילד צריך. בשירות בתי הסהר מסתכלים על האסיר כאסיר, וכשמסתכלים על האסיר כאסיר, אז זה נכון לא לתת לו אפילו שעה אחת, יכול להיות. אבל אם יסתכלו על האסיר שיש לו משפחה ויש לו ילדים – אדוני סגן השר לביטחון פנים, שאנחנו בקשר בעניין – אם יסתכלו על האסיר ולא עליו לבד, אלא, כמכלול, גם על הילדים שלו – שחלילה לא יצטרכו גם הם להגיע לאותו מקום – יכול להיות שהחשיבה תהיה אחרת ויכול להיות שגם ההחלטה תהיה אחרת.

ולכן ההצעה המונחת כאן לפניכם היום אומרת שהמשפחה תוכל לבקר את האסיר על פי מספר הנפשות שנמצאות בביתה. בחוק לא מובא כמה יהיה לכל ילד, אלא שזה יהיה על פי שיקול דעת של שירות בתי הסוהר, של מפקד הכלא. לתת לו את הסמכות, כי לפעמים יש אסיר עם עשרה ילדים שיכול להיות שההתנהגות שלו לא מתאימה, לא נאותה, ולא מגיע לו. אני לא יודע מה השיקולים, אבל החשוב הוא שהשיקול של הילד, של המשפחה, ייכנס פה. זה מה שמעניין. כלומר, כשאתה בא לדון, שתדון דווקא בילד, לא דווקא באסיר, שהוא לא יגיע למקום הזה.

אגב, בחוק הזה אנחנו גם מבקשים להחריג את האסירים הביטחוניים. זה נושא אחר, צריך לדון עליו בנפרד, כל אחד לפי מה שהוא חושב. אני חושב שצריך להחריג את האסירים הביטחוניים. זו הדעה שלי.

אגב, אני לא עשיתי את זה, אבל אני אומר שההחלטה – – –

אוסמה, נכנסת בסוף של החוק. החוק אומר שאנחנו נתחשב בילדים של האסיר.

אמרתי – אני אומר שזה לא צריך לכלול אסירים ביטחוניים. אני חושב שלא רק אסירים ביטחוניים נמצאים היום בבתי הכלא, עם כל הכבוד. יש מכל המגזרים. לצערנו בתי הכלא מלאים, לצערנו, הלוואי שלא היו שם. לכן אני אומר: מה שיש בהסכמה – צריך קודם כול להקל בהסכמה על אותם ילדים, על אותן משפחות. צריך להקל עליהם.

היום הייתה לי הידברות – האמת היא שכבר מתחילת השבוע – עם סגן השר יואב סגלוביץ', והוא בא ואומר לי: ינון, בוא ניתן לזה עוד חודש על מנת שנוכל לעשות עבודת מטה טובה. אני אגיד לך, סגן השר, יש לי ניסיון טוב איתך, ולכן אני סומך עליך ויודע שאתה באמת תעשה עבודה טובה. אתה גם אף פעם לא מחזיק את התשובה אצלך חודש. כשיש לך תשובה, אתה מגיע מייד. פנו אליי גם מלשכת שר המשפטים, וראש המטה ביקש ממני גם לעשות את זה. ומיכל שיר, יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד – אגב, היא מקיימת בשבוע הבא דיון בנושא הזה. יש את עמנואל רוזן, שנראה לי שגם הוא עושה איזושהי תוכנית בנושא הזה. כלומר, הנושא הזה צף, הנושא הזה נמצא, קיים.

אני לא הבאתי את זה בגלל תוכנית כזאת או אחרת – כי אני מאמין בזה. אמרתי, מור אבי האמין בזה. הצוואה שהוא השאיר לי, שהיא לא צוואה כתובה, אבל צוואה בדרך שלו: לך תבקר את האסירים, תהיה איתם, תבקר את המשפחות שלהם, תשמע את הבעיות שלהם, תנסה לעזור. מהמקום הזה אני בא, מהמקום הזה אני פונה, שבאמת נעשה את המאמץ המשותף לראות איך אנחנו מקילים על המשפחות, איך אנחנו מקילים על הילדים האלה, שלהם מגיע את זה בזכות ולא בחסד, שלא יגיעו לאותו מקום, שיגיעו למקומות הרבה יותר טובים. ברוך השם, יש בעם שלנו ובמדינה שלנו מקומות יותר טובים מאשר בתי הכלא.

לכן אני סמוך ובטוח שבעזרת השם תיעשה עבודת מטה טובה, נקבל את התשובות ואולי נוכל גם לחוקק את החוק, או שנעשה את זה בדרך אחרת. אני מקבל את ההצעה שלך, כמובן את ההצעה של משרד המשפטים. תודה רבה לך, אדוני סגן השר, ואנחנו נמשיך להיות בקשר.