מה זה, מה הגובה של מיקי?
רק פיזית.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, רק לפני כשבוע הזדעזענו כולנו מהפינוי קורע הלב של תושבי גבעת עמל, וכל זאת לאחר שכבר הוסכם על פיצוי הולם לתושבי השכונה, פיצוי שטרם הגיע ליעדו – יש המון רעש.
אפשר?
היום אני מניח את הצעת חוק הבטחת פיצויים לתושבי מתחם פארק חורשות, או אבו כביר, כדי למנוע מהם מבעוד מועד את כאב הלב והטרגדיה שחוו זה לא מכבר תושבי גבעת עמל. סיפורה של שכונת אבו כביר הוא סיפורם של תושבים יוצאי ארצות ערב והאסלאם שיושבו בשנות החמישים ואילך לפי הצרכים המעמדיים, העדתיים והלאומיים של בעלי השררה והעוצמה דאז. כפי שהראו חוקרים רבים, וכתבו פרופ' ארז צפדיה ופרופ' אורן יפתח-אל, למשל, ואני מצטט אותם: פרקטיקות פיזור האוכלוסייה בקליטת המהגרים שירתו בעיקר את האינטרסים של קבוצת הוותיקים האשכנזית לשמר את ההגמוניה שלה בחברה הישראלית, ואת מיקומה במבנה החברתי-כלכלי. סוף ציטוט. ברגע שנראה היה כי ההגמוניה הושגה וקובעה, וכבר לא נזקקה לשירותם של שואבי המים וחוטבי העצים מארצות המזרח, אפשר היה להיפטר מנוכחותם בקרקעות ה"שוות". איך אומרים, השחור עשה את שלו, השחור יכול כבר ללכת. במהלך שנות החמישים יושבו כ-350 משפחות, רובן של יוצאי איראן, בתחומי שכונת אבו כביר בדרום תל אביב. במהלך השנים הראשונות חלק מזערי מהתושבים הצליחו להסדיר מעמד בקרקע, בעוד הרוב המוחלט לא ידע שהדבר אפשרי.
בשנות השישים עד שנות השמונים פונו בהדרגה מרבית התושבים מהשכונה ושוכנו, בסיוע חברות ממשלתיות, בשכונות הסמוכות. בשנת 2010 עברו הזכויות וניהול הקרקע מידי עמידר לידי עיריית תל אביב. בשנת 2014 החלה עיריית תל אביב לדרוש מתושבי השכונה להתפנות מבתיהם במטרה להרחיב את פארק החורשות הצמוד. כיום מדובר בכ-20 משפחות שרובן המוחלט כבר פונו, והן רק מבקשות פיצוי הולם כדי שיוכלו לשקם את חייהן. מדובר באוכלוסייה שכוללת קשישים, נכים וילדים, רובם מצויים במצב כלכלי קשה. אין להם לאן ללכת.
אני מלווה את תושבי השכונה זה שנים. חברתי אורה גריב, ממנהיגות התושבים של השכונה, מספרת על ילדותה המאושרת בשכונה, על הכפר שבלב הכרך, אי ירוק בים האספלט. לכן גם הוריה בחרו להישאר בביתם ולא לעוזבו. אבל לבעלי הכוח זה לא התאים. כנראה שלתפיסתם הטבע שייך לעשירים בלבד, והקרקע, הרי ערכה רב ביותר. במהלך עשרות שנים השכונה הוזנחה במתכוון בידי הרשויות. לא דאגו לה לתשתיות בסיסיות, לא סללו בה כבישים ומדרכות, לא דאגו לתאורה, לכול היו צריכים לדאוג התושבים בעצמם. והם דאגו, בנו וסללו. אבל ההזנחה הפכה את החיים לבלתי אפשריים, והשכונה הידרדרה והפכה למקום לא נעים, בלשון המעטה.
איך אפשר לגדל משפחה בשכונה מוזנחת וחשוכה, בין מזרקים משומשים? המצב הלך והידרדר, במיוחד כשהבעלות על הקרקע עברה מידי המדינה לעירייה. אז ההזנחה הפכה לגירוש אקטיבי. אורה מספרת על ההתנהלות האכזרית של עיריית תל אביב. גם את הסכום העלוב של 100,000 שקלים שהעירייה הבטיחה להעביר כפיצוי, ובהם אפשר אך בקושי לשכור מחסן בתל אביב, היא לא העבירה. ומצד שני, על מי שמסרב להתפנות העירייה מטילה קנסות ותשלומים בסכומי עתק, למשל תשלום 600,000 ש"ח שהוטל על אחד התושבים.
יש מושג הנקרא אדריכלות עוינת, שמשמעו הפיכת שטחים ציבוריים לעוינים כלפי ציבורים מסוימים. דוגמה נפוצה היא לקחת ספסל שעליו חסר בית יכול למצוא מנוחה, ולתקוע במרכזו משענת כך שיהיה בלתי אפשרי לשכב עליו, טריק חביב על עיריית תל אביב. הבעיה, לדידה, היא לא שיש אנשים ללא קורת גג, אלא האנשים ללא קורת גג עצמם. הם, מבחינתה, הבעיה. וכך מתנהל לו האדריכל העוין רון חולדאי, מקים פארקים ומגרש תושבים, מייפה את העיר במעשים מכוערים. עיריית תל אביב מתנהלת כשהיא משלבת קפיטליזם דורסני עם גזענות אנטי-ערבית ואנטי-מזרחית. מזניחה, הורסת, דורסת ומגרשת את כל מי שמפריע לתוכנית העיר הלבנה תרתי משמע.
מדיניות הג'נטריפיקציה האכזרית מגרשת תושבים מוחלשים, רובם ערבים או יהודים יוצאי מדינות ערב והאסלאם, כדי לפנות מקום למה שמכונה אוכלוסייה חזקה, שמשלמת מיליונים על דירות פאר ומכניסה כסף רב לקבלנים המקורבים. ואוכלוסייה כזאת הרי צריכה פארק כדי להעלות את ערך הנדל"ן. אז מה אם במקום יושבות משפחות כבר עשרות שנים? כמו שאמר לביא ואנונו, במאי ותסריטאי מוכר, ואני מצטט אותו: אחרי צפייה של ארבע שנים וחצי בעשרות שעות של פינויים מכל המקומות, היה מדהים לראות איך זה תמיד התגלם באותם אנשים בצבע מסוים. לא תראה פינוי של משפחה אשכנזית אף פעם. יש פה מנגנון של עוני, ויש לו גם צבע. סוף ציטוט.
ננסה רגע להתעלם ממטרת-העל של עיריית תל אביב ולפרק לרגע את טענותיה. לטענת העירייה, התושבים הם פולשים. שקר. מדובר בילדים ובנכדים לדיירים המקוריים שיושבו על ידי המדינה במקום או בתושבים אשר רכשו את הנכס מדייר קודם במהלך השנים. טענה נוספת היא שהתושבים לא גרים במקום. אומנם חלק מתושבי השכונה אכן לא מתגוררים בה בפועל כיום אלא משכירים את הדירה ומשלמים בכסף זה שכירות עבור דירה אחרת. זה ממש לא מפליא במצב שאליו דורדרה השכונה. אלו אנשים שנאלצו להימלט מהסביבה, שנוצרה בעקבות ההזנחה של העירייה. חברי הכנסת, אתם הייתם נשארים עם משפחותיכם בסביבה שיש בה פשע וסמים, או, כמו התושבים שעזבו, הייתם מנסים להעניק לעצמכם עתיד טוב יותר? האם במדינת ישראל, בגלל הרצון האנושי הבסיסי לחיים טובים, מאבדים זכות על בית של עשרות שנים? הטענה של העירייה חצופה מכולן: ניתן פיצוי לפנים משורת הדין. הפיצוי שהובטח לרוב התושבים הוא 100,000 שקלים בלבד, סכום שלא מאפשר מגורים הולמים, בטח לא בתל אביב, ולמעשה לא בשום מקום בארץ. גם את הסכום הזה, הלועג לרש, הם לא משלמים.
מה אמורים לעשות התושבים? להיעלם? איזה פתרון אנחנו כמדינה מציעים להם? האם נפקיר את התושבים לאנחות? אין ספק שעקרונות הצדק החלוקתי מחייבים פיצוי הולם, אם לא נתח הוגן בחלוקת הקרקע עצמה. כפי שכתבה זה מכבר פרופ' דפנה ברק ארז, היום שופטת בית המשפט העליון ובזמנה מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. היא כתבה במאמר כך, ואני מצטט אותה: החלוקה הנוכחית של הזכויות במקרקעין הינה תולדה של מדיניות לא שוויונית, במובן זה שקבוצות אוכלוסייה שלמות בחברה הישראלית לא קיבלו הזדמנות הוגנת ליטול בה חלק. החלוקה הקיימת מחייבת דיון מעמיק ביוזמות, ברוח של העדפה מתקנת. קבוצות אוכלוסייה שראויות במיוחד להכרה ככאלה, שלא נטלו חלק שווה בחלוקה הראשונית, הן המיעוט הערבי והעולם מארצות המזרח. סוף ציטוט.
תודה. אם תיתן לי עוד קצת, עוד דקה, אדוני. תודה רבה.
אל לנו לעמוד מנגד. תושבי אבו כביר אינם מתנגדים להרחבת החורשות. כל שהם מבקשים זה פיצוי הולם, סכום שיאפשר להם לשקם את חייהם במקום אחר. העלות התקציבית של הפיצוי לפי החוק היא אפסית במונחים של מדינה, בין 10 ל-20 מיליון שקלים בלבד. אסור למדינה לנטוש שוב את התושבים. החוק להבטחת פיצויים לתושבי השכונה נכון מוסרית וערכית, אך גם כלכלית. במקום ההוצאות הכרוכות בפגיעה בתושבים – נזקים בריאותיים, למשל – עלינו להשקיע בפיצוים. זה התפקיד שלנו, חברי הכנסת והשרים, להתערב ולהגן על האזרחים ה"קטנים" מול הדורסנות וקהות החושים של כוחות השוק.
בשם אורה, יוסי וכל חבריי הטובים מאבו כביר, הנאבקים באומץ על חייהם מול כוחות עוצמתיים וקרי לב, מאבק קשה וארוך, אני מבקש מכם כולכם, חברי הכנסת: הראו שאכפת לכם, ותמכו בפיצוי הולם לתושבי השכונה. תודה רבה.
1,078 מילים של עופר כסיף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.