הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – הגבלת ערעורים של המדינה על פסקי דין פליליים)

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפני שאני איכנס לנושא החוק – אפשר להגביר כאן את המיקרופון? אני לא שומע את עצמי. אני לא שומע את עצמי, אדוני היושב-ראש, אני מבקש שם – – –

חיים, תדליק את האורות. חיים, תגביר קצת את המיקרופון.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפני שאגע בהצעת החוק, אני רוצה לגעת בקצרה, באמת בקצרה, בשלושה נושאים שלא קשורים לעניין.

עכשיו שומעים? בסדר. אדוני היושב-ראש, רציתי להגיד: בשבוע שעבר, ביום שני, התפלמסנו מה אמרת, כן אמרת, ואתה כרגיל תמיד מגנה הכול עם החיוך וכאילו הלבביות שלך. אז אני רוצה לספר לך: קיבלתי סרטון. לא אספר את כולו, אני רק אספר לך שברקע – אני קראתי לו: הצילום עם הרקע של הסברס. אתה בטוח מכיר אותו. שם בעצם אמרת שהציונים באו – הכנופיות הציוניות באו וגירשו את כל הערבים, והשאירו פה אולי 10%. קראת לנו כנופיות ציוניות, היום אתה בא ולוקח את הכסף של הכנופיות הציוניות וחוזר לאותם אנשים שגירשו אותם, ואומר להם, חבר'ה, ראיתם איך הסתלבטנו עליהם? פעם זרקו אותנו מפה, ועכשיו – דרך אגב, אמרת את זה בקולך. עכשיו אתה תגיד: לא הבנתם אותי, לא תרגמו נכון. כרגיל.

לא חשוב – אחרי זה. תגיד אחרי זה מה שאתה רוצה. יש לך זכות דיבור כמה שאתה רוצה.

נקודה שנייה שאני רוצה לגעת בה: חברי הכנסת, אני רוצה לספר לכם ולאזרחי ישראל שיש כאן בכנסת מושג שנקרא ראש אגודת ידידות פרלמנטרית. כל חבר כנסת כאן, מאז ומתמיד, יש מדינה בעולם שהוא ראש אגודת הידידות שלה. כנ"ל גם בכל הפרלמנטים בעולם מולנו. אותו ראש אגודת ידידות פעם בשנה מבקר שם, והפרלמנט שם בא למדינת ישראל ומבקר כאן. בעצם, זה חלק מהיחסים הדיפלומטיים בין מדינת ישראל לפרלמנטים. היושב-ראש, מר לוי, הגאון מווילנה, החליט להוציא – קודם כול, יש לנו את חברת הכנסת קרן ברק, והיא ראש אגודת הידידות עם יוון. הוא נסע ליוון, ולכן החליט שלא נוסעים יותר. הוא נסע, לא לקח אותה – לא משנה. עכשיו, החליט לעשות – תראו את הצביעות, טענת הקוזק הנגזל: שולח שניים מהקואליציה לצרפת, ושואל למה אנחנו לא מקזזים. מעולם זה לא היה. תמיד הייתה משלחת של הכנסת, ותמיד היו מספרים זהים.

אבל אתם הרי לא מנהלים באמת כנסת, אתם מנהלים את יש עתיד פה בכנסת. ככה אתם חושבים, שכל הסיפור הזה פה של אבא שלכם. הכנסת, הכול שלכם, הכסף – הכול. אני רק שמעתי עוד דבר קטן, שמר לפיד מתכוון לנסוע השבוע, הרי הוא נוסע ומדי פעם מבקר במדינת ישראל. אז אני רוצה להגיד לאזרחי מדינת ישראל: כל נסיעה שלו עולה כמעט מיליון שקל. הבן אדם הזה לא נוסע במטוסים רגילים, רק במטוסים גדולים שלו, פרטיים, חכורים. אז תבינו את המושחת הזה, מה הוא עושה כל היום באוויר עם הכסף של מדינת ישראל.

בוודאי. מחכה שם מטוס – –

– – עד שהוא מתקלח, אוכל ומבלה עם החברים שלו באותה מדינה.

ישן. דרך אגב, הוא נוסע ללונדון. רק לפני יומיים חזר בנט מלונדון. אז תבינו את האנשים האלה. הם חושבים שהם בלונה גל. כל היום רק מתעופפים, מנצלים את אזרחי מדינת ישראל עד טיפת הגרוש האחרונה. כמה שאפשר, יותר טוב. לא מתבייש.

ומה הם אומרים? למה אנחנו לא מקזזים אותם.

אני רק רוצה לספר לכם עוד דבר, חברי הכנסת. כשראש הממשלה נתניהו רצה לנסוע יום אחד לארצות הברית – הייתי יושב-ראש הקואליציה וביקשתי קיזוז בשבילו ממר לפיד. אמרתי לו: ראש הממשלה נוסע בשליחות מדינת ישראל. לא הסכים. אזרחי מדינת ישראל וכל החבר'ה בטלוויזיה: יש אייטם שראש הממשלה נתניהו ולפיד יושבים על שני הכיסאות אלה. זה על הנושא הזה. ראש הממשלה נתניהו אמר לי: לא יכול להיות. אמרתי לו: לך דבר איתו. עשו עליהם זום. שניהם ישבו כאן. זה היה הנושא. למה, לפיד מעניינת אותו המדינה? מעניינת? אבל, עכשיו, פתאום מעניינים אותם שני ח"כים שנוסעים לטיול לפריז. למה אנחנו לא מקזזים אותם. סגלוביץ', תראה לאיזה תחתיות הגעתם. תראה איזו חוצפה.

עכשיו אני רוצה להגיד לך עוד דבר קטן. פעם עלית לכאן ואמרת לי, תשמע, דודי, כשהייתי באופוזיציה, אני בחוקים טובים תמכתי. אז, לדעתי, עוד האמנת בזה, במה שאמרת. לפני שבועיים הורדתם את המע"מ על תרופות מצילות חיים. את הפטור ממע"מ. אתמול עליתי לגלי צה"ל ושמעתי סיפור של הורה, יהודי שהבת שלו זקוקה לתרופה. הוא קונה תרופה ב-87,000 שקלים בחודש, ואומרים לו: לא כולל מע"מ. זה החזיר אותי אחורה 12 שנים. כסף לחתולים יש לכם, כסף לנסיעות של לפיד? בוודאי, מיליונים. כל נסיעה מיליון שקל. לדעתי, במהלך השנה 50 עד 100 מיליון שקל רק לפיד מוציא אה לה פראנג'י. ככה. לאנשים שמתים בבתי החולים באכזריות אתם אומרים להם: אין. אני שמעתי אתמול את ההורה, ואני מציע לך לשמוע בגלי צה"ל. אם יש לך מצפון, אתה תדאג שהחבר'ה שלך יקדמו את זה.

עכשיו אני בא לטובת החוק עצמו. רבותיי – דרך אגב, אתם מדברים על הסגנון שלי. אנשים אלימים, הכי בריונים שאני מכיר, דורסניים, חושבים שהכסף של המדינה של אבא שלכם, המשכן פה של אבא שלכם – הכול. אתם מדברים עליי? פתחו עליי חמישה ימים אולפנים. חשבתי בהתחלה שנפתחה מלחמה במדינת ישראל. לא הבנתי. לא האמנתי. כשליברמן אומר: אנחנו נזרוק במריצות, עם ראש – לזבל, את החרדים, ואללה, 30 שניות לא שמענו על זה; דוד אמסלם אמר ונתן איזושהי דוגמה לזאבים שיוצאים וצריך לעצור אותם, ואז בונים איזושהי מכלאה שתוחמת את תחום האחריות שלהם, בגלל שהם מתפרעים.

אמר שהשמאלנים ייכנסו למכלאות גם. לא למכלאה – למכלאות.

עכשיו אני אבוא לגופו של עניין. תראו, אני הגשתי את הצעת החוק, אני ציפיתי ששר המשפטים יבוא ויציג אותה, אבל כהרגלו, הוא כנראה נמצא בתל אביב עכשיו מטייל עם בני משפחתו, והוא לא בא לחוק הזה למרות שהוא יודע שהחוק הזה חשוב.

מה אומר החוק, אדון סגלוביץ'? החוק אומר שלמדינת ישראל כמדינה אין זכות ערעור מוקנית. בן אדם יצא זכאי בבית משפט של המדינה, באה המדינה, רוצה לערער – לא. זאת הצעת החוק. את רוצה לערער, תבקשי זכות ערעור.

מדוע? יש שני טיעונים חשובים. הראשון, הפחות-חשוב: האזרח עצמו, יש שופל שבא, דורס אותו, הוא חסר אמצעים. השופל נוסע – 2,000 פרקליטים, 3,000 שוטרים, כסף לא מוגבל. בסוף הוא שובר את החסכונות שלו, הוא, אשתו וילדיו. הוא בא לבית המשפט, ושופט של המדינה, לא בורר, אומר: הבן אדם זכאי. דרך אגב, זה מה שמוכר ברוב מדינות העולם. אתה יצאת זכאי, אחי, שופט קבע, סע לשלום, המפתחות בפנים. לא, מדינת ישראל מערערת.

עכשיו אני אגיד לך, זו הסיבה הפחות-חשובה. הסיבה האמיתית והעמוקה – זה הורס את כל מערכת שלטון החוק. אין בתי משפט במדינת ישראל, אדוני היושב-ראש, אין בתי משפט משוחררים. השופטים, יש להם אימת הערעור מעל ראשם. אף שופט, לא מעניין אותו כלום חוץ מזה שלא יערערו על פסק הדין שלו. למה? הופכים לו פעם אחת או פעמיים פסק דין והוא כבר נחשב במערכת אחד שלא יודע לשפוט, לא מקצועי וכו', ואז הוא תקוע במקומו. דרך אגב, אני מכיר את זה משופטים. בית המשפט היחיד במדינת ישראל שפוסק – גם אם הוא טועה או לא טועה – על מה שהוא באמת חושב זה בית המשפט העליון. למה? מעליו אין overruling. לכן אני חושב שהדבר הזה משחרר את שופט השלום. אתה חושב שבן אדם מסוים צריך לקבל ארבע שנים, תן לו ארבע שנים; אתה חושב שמגיעה לו חצי שנה, תן לו חצי שנה. אבל אתה מפחד מהפרקליטות, היא באה ואומרת לך: אדוני, אם אתה לא תיתן לו שלוש שנים אנחנו נערער עליך. ואז השופט אומר: רק שנייה, מה קורה פה, ולכן מושך עסקאות טיעון. לכן, בתי המשפט במדינת ישראל – בוודאי לא השלום ולא המחוזי, ש-99.9% מאזרחי מדינת ישראל נמצאים שם – הם בתי משפט שלא שופטים, השופטים לא משוחררים לפסוק על פי מה שנקרא מצפונם האמיתי, לא משנה אם הם טעו או לא. ולכן אני חושב שהצעת החוק הזאת משחררת את הנושא. השופט הוא בעצם כמו שופט בית המשפט העליון, הוא פוסק מה שהוא חושב.

עכשיו, אם הוא טעה, הנאשם בלבד, הבן אדם, יכול לערער בבית המשפט. במידה שהמדינה רוצה, ויכול להיות שיש מצבים קיצוניים ששופטים טעו, אז המדינה מבקשת רשות ערעור, לא אוטומטית. אני חושב שזה יביא את מערכת המשפט, שגם ככה היא נמצאת בתחתית של התחתית של האמון, למקום הרבה יותר נקי, יותר אמיתי ויותר משוחרר, ואני גם בטוח – –

– – שהשופטים עצמם, כל השופטים חוץ מבית המשפט העליון, רוצים את זה. מי מתנגד? הפרקליטות. למה? כוח. יש לי נבוט ביד, למה לשחרר? יש לי אזרחים בחוץ ונבוט, למה לא להרביץ?

בגלל שברגע – אתה יודע, סגלוביץ' – ברגע שהפרקליט נכנס, הוא חייב לצאת מהצד השני. למה? זה כבר לא חשוב לו מי זה, זה קטע מקצועי. אני הגשתי כתב אישום, אין מצב שאני לא מרשיע אותו, לא משנה מה קורה, לא משנה אם הוא צודק או לא צודק, לא משנה אם אני חושב באמצע שהוא באמת לא עשה כלום. זה המקצוע שלי, כל אלה חומרי גלם.

לכן אני אומר, העסק הזה יביא את המערכת למקום אחר לגמרי.