דילוג לתוכן
כנסת לכולם
הכנסת ה־24 · ישיבה 75 · 17 בנובמבר 2021

הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – אמות מידה לתקצוב), התשפ"א–2021

גלית דיסטל אטבריאן · הליכוד

חוק הדגל כבר קיים, והחוק הזה אומר בין היתר שכל מוסד חינוך או מוסד להשכלה גבוהה מחויב להציב את דגל ישראל בקמפוסים ובכניסה לבניינים. הצעת החוק שלי היא להוסיף את הדגל בכניסה לכל קמפוס ולקנוס ב-10% כל מוסד שמסרב לעשות זאת.

היו"ר איתן גינזבורג: גברתי, אני רק עוצר לך את השעון. מכיוון שאת מעלה הצעת חוק להשכלה גבוהה, ונמצאים כאן סטודנטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה – אוניברסיטת רייכמן, יש לומר היום – בית הספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, אני מברך אתכם על שאתם באים ללמוד על הדמוקרטיה הישראלית ממש בזמן אמת, ובטח הדבר הזה – – –

זה ממש פואטי. זה ממש פואטי.

היו"ר איתן גינזבורג: את רואה? את רואה? בגלל זה – סליחה שעצרתי, אבל חשבתי שזה מתאים.

האמת היא שאתה צודק לגמרי.

היו"ר איתן גינזבורג: בבקשה, גברתי.

אהלן, חבר'ה. תבורכו, תשכילו. אתם מהממים.

היו"ר איתן גינזבורג: ברוכים תהיו.

ברוכים תהיו.

יכול להיות שהחבר'ה שיושבים שם בפודיום למעלה, חלקם יזדהו מאוד עם מה שאני עומדת לומר. אני כבר שנים שומעת תלונות, טענות וכאב אמיתי של סטודנטים בכל מוסדות האקדמיה בישראל על זה שכל גילוי של ציונות או לאומיות הולך ומתקבל בשלילה וכמעט ברדיפה במוסדות אקדמיים. סטודנטים מתביישים או פוחדים לצאת מהארון ולומר שהם, חלילה, ימניים. אין כל עוררין על זה שהאקדמיה נשלטת באופן אבסולוטי על ידי שמאל פוסט-ציוני.

היו"ר איתן גינזבורג: חברי הכנסת אשר ואזולאי, זה מפריע לדוברת.

אתם מפריעים לי, חברים.

היו"ר איתן גינזבורג: זה מפריע לדוברת. אנא שבו במקומותיכם ותאפשרו לה.

יעקב אשר.

היו"ר איתן גינזבורג: אני חייב עכשיו להקפיד, כי אני בוגר בית הספר שלהם, גם, או-טו-טו, אז אני חייב להקפיד פה על הסדר. אולי בעתיד – – –

את העדויות האלה אני שומעת כעיתונאית וכפובליציסטית כבר הרבה מאוד שנים. הרבה מאוד סטודנטים כתבו לי ברשתות, ולא הייתה לי שום דרך לעזור להם. לכן, ביום שבו הושבעתי בכנסת, ידעתי שהכנס הראשון שאני אעשה יהיה בנושא סטודנטים באקדמיה שחשים שהאוריינטציה הפוליטית שלהם גורמת להם לרדיפה – אם בציונים, אם בהתעמרות על ידי המרצים ואם בהתנכלות על ידי סטודנטים אחרים בתוך המוסדות. לכנס הזה הגיעו המון סטודנטים, עשרות. אני מתמצתת פה חלק מהעדויות. למשל, סטודנט בשם אלעד גביאן מבית ברל עשה מעשה בלתי ייעשה, חצוף, לא ייאמן, גזעני, פסאודו-פשיסטי ומצמרר – –

קטי קטרין שטרית (הליכוד): – – –

– – והמעשה הזה היה לתלות את דגל מדינת ישראל מחוץ לחלון החדר שלו בקמפוס. הדבר הזה עורר מהומת אימים בבית ברל. הבחור הזה סיים בחדר מיון עם חולצה מוכתמת בדם; הוא הביא לי את החולצה כהוכחה. סטודנטים ערבים מאותו קמפוס בדיוק היכו אותו. כשהוא התחיל לעשות רעש, והוא עשה רעש, המרצים גיבו באופן מלא את המכים, והסטודנט הזה התבקש אחר כבוד לעזוב את בית ברל בשקט בלי לעורר פרובוקציות – אני מזכירה לכם, על תליית דגל מחוץ לחדר בקמפוס.

קטי קטרין שטרית (הליכוד): גם האשימו אותו בהפרעה נפשית.

אם, אם, אם היינו עולים על מכונת זמן ומספרים את הסיפור המטורף הזה למישהו בשנות השישים או השבעים או השמונים או התשעים, הם לא היו מאמינים למשמע אוזניהם. הסגל בבית ברל טען שדגל ישראל הוא פרובוקציה פוליטית – סגל אקדמי במוסד אקדמי 2021 שממומן על ידי כספי המיסים של ישראל, שהיא רובה, מה לעשות, ציונית.

יוסף שיין (ישראל ביתנו): – – – גם כל הישיבות את רוצה – – –

אני ממשיכה.

קטי קטרין שטרית (הליכוד): מה הקשר? מה הקשר?

עוד בבית ברל – – –

יוסף שיין (ישראל ביתנו): אני שואל. מה את רוצה?
קטי קטרין שטרית (הליכוד): מה הקשר? מה אתה קופץ? מה הקשר?

בקבוצת ווטסאפ בבית ברל, של סטודנטים – –

קטי קטרין שטרית (הליכוד): איזה שטויות.

– – בקבוצת ווטסאפ של אותו מוסד, סטודנטים הציגו את דגל ישראל בקבוצה, אימוג'י – מכירים אימוג'י של דגל ישראל? עד מהרה, המעשה המחריד, הלאומני, מעורר החלחלה ומזכיר התהליכים הזה הגיע לסגל. בואו תקשיבו מה הייתה התגובה של הסגל – על הנפת דגל אימוג'י בווטסאפ, זה הכול: יש כאלה שמרגישים שהנפת דגלים בעיתוי כמו עכשיו היא אקט פוליטי. בואו נשאיר את הקבוצה הזו לענייני השיעור שלנו. ואני עומדת כאן ותוהה: בעיתוי כמו עכשיו? יש עיתוי נכון ולא נכון להניף את דגל המדינה הזאת? אני באמת שואלת. זה מה שקורה היום במוסדות האקדמיים?

אני ממשיכה. בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב הפסיקו לשיר את שירת ההמנון הלאומי התקווה בסיום טקסי חלוקת התארים מכיוון שהתקווה הוא המנון פוגעני – אוניברסיטת תל אביב. הם עברו, אגב, לשיר של אריק איינשטיין, "אני ואתה נשנה את העולם", והם אכן משנים את העולם. עקב בצד אגודל, המדינה היהודית הציונית היחידה בעולם מתחילה להתעמר באלה שגאים בה, שגאים בדגל שלה וגאים בהמנון שלה. חברים, אנחנו בעידן הפוסט-ציונות. ככל שנמהר להכיר בזה כך ייטב.

ממשיכה. באוניברסיטה העברית עולה סטודנטית לשיעור בזום בזמן הקורונה. בחדר שלה, רחמנא ליצלן, עומד דגל ישראל. המרצה אומרת לה במהלך שיעור הזום: הדגל הזה מהווה מחלוקת פוליטית, אני מבקשת ממך להסיר אותו ממסך הזום, הוא פוגע בשאר התלמידים. לא, זה טירוף מערכות כללי.

עכשיו, הצעת החוק הזאת היא לא בדנ"א שלי, לא בדנ"א שלי בכלל. אני בעד חופש מוחלט, אני בעד חופש ביטוי מוחלט. אני נחה בעורי הציוני בנינוחות, ולא הייתי חולמת לחייב או לקנוס אף מוסד אקדמי בגלל שהוא לא מניף את דגל ישראל. אבל אחרי ששמעתי את הסטודנטים האלה הבנתי שאין יותר חופש רעיוני או אידיאולוגי במוסדות אקדמיים שהחופש האידיאולוגי והרעיוני, חופש המחשבה, אמור להיות הדגל בהם. הם נרדפים כי אין יותר חופש מחשבה ואין יותר חופש ביטוי, יש דיקטטורת שמאל אכזרית ורעה שלא מאפשרת פלורליזם ולא מאפשרת חופש דעה ורודפת סטודנטים – בציונים, בהתעמרות, במכות, בגירוש, בחרם, מה שאתם לא רוצים.

כשאני שמעתי את העדות שלהם אני אמרתי לעצמי: מעכשיו זה העניין שלי שמוסדות אקדמיים בישראל ישימו את דגל ישראל כדי שאף אחד לא ירגיש נרדף. והמחשבה על לקנוס ב-10% מהמימון היא לא כזאת חמורה, אלא שההצעה המינורית הזאת לא נדחתה לעוד חצי שנה, לא, לא. ההצעה המינורית הזאת זכתה להתנגדות כוללת מצד הממשלה, ואני שואלת למה. ובכן, כי מדובר בממשלה הפוסט-ציונית הראשונה. מפלגות המרכז הנהדרות – בטח ימינה ותקווה חדשה – הן רק עלה תאנה שמאפשר למפלגות שמאל, שמאל קיצוני, שמאל פוסט-ציוני ושמאל אנטי-ציוני, לחלחל בתוך הקונסנזוס הציוני שרוב האזרחים במדינת ישראל רוצים אותו, מה לעשות.

קריאות: – – –

נפתלי אמר לפני כמה ימים: איזה כיף שמשעמם כאן. איזה כיף. מאז שנתניהו הלך נהיה לנו משעמם ואין סנסציות. אז גם אני מתגעגעת לריכולים שפותחים כל מהדורה על שרה נתניהו, זה בהחלט היה יותר מעניין, אבל השעמום הזה הוא מלאכותי. לי לא משעמם. לי לא משעמם כשלוד בוערת, כשהנגב בוער, כשעמותת 48 אולי לא תעביר כספים שיזלגו לארגוני חמאס. לא משעמם לי בממשלה פוסט-ציונית שוועדת השרים בה מתנגדת באופן אפריורי להצעה מינורית שבאה לשקם את הכבוד של חלק מהסטודנטים שעדיין אוחזים ברעיון הציוני. לא משעמם לי בכלל לראות את המדינה היהודית הציונית שאני כל כך אוהבת פשוט נגמרת מול עיניי. תודה.

882 מילים של גלית דיסטל אטבריאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.