תודה. אז קודם כול אני אחזור על כך שאתמול כינסנו, חברי חבר הכנסת ולדימיר בליאק ואני, את השדולה לעסקים קטנים ובינוניים. על כך אני אומרת תודה. אני פותחת בדברי תודה לכל ארגוני העצמאים, לכל הענפים, לכל ראשי הארגונים, ללהב, לפורום העצמאים בהסתדרות, לעצמאים בהסתדרות הלאומית, לאיגוד בעלי התעשייה והמלאכה, לכל מי שידו איתנו ונמצא איתנו בקשר מתמיד.
העצמאים תמיד, מאז ומתמיד, קופחו בתנאים הסוציאליים שלהם: דמי לידה, דמי אבטלה, פנסיות. תמיד הם קופחו. לפני שנבחרתי לכנסת גם אני בעצמי הייתי עצמאית, ואמרנו שכשאנחנו נגיע לכנסת אני אילחם למען העצמאים, ובאמת הקמנו את השדולה, ומאז אני פועלת למען העצמאים. באמצע קרה משבר הקורונה, ושם זרקור על הפער העצום בין השכירים לבין העצמאים, ואני לתומי חשבתי שזה יהיה מאוד מאוד פשוט לעשות את ההשוואה. כי הרי לא ייתכן שבן אדם שהוא שכיר, מהיום שבו קרה משבר הקורונה – וכמובן שזה דומה מאוד גם לאירועים ביטחוניים שקורים בעוטף עזה, חברת הכנסת שפק, וכל הדברים האלה, והרי באותו רגע אנחנו רואים את כל המבצעים שקורים בדרום – באותו רגע השכירים מקבלים ביטחון סוציאלי, הם ממשיכים לקבל את הכסף מהמעבידים שלהם, והעצמאים נתונים לחסדי שמיים, כמו שהם אומרים.
אז אמרנו: הרי אנחנו צריכים ליצור מנגנון; גם אם לא תהיה עוד פעם מגפה עולמית, גם אם יהיו אירועים ביטחוניים, שאנחנו יודעים שהם קורים, אנחנו צריכים שיהיה איזשהו פורמט שבלחיצת כפתור אחת נוכל להפעיל את המנגנון למען העצמאים. עכשיו, יש את הצד השני של זה, שעצמאי לא יכול לפתוח עסק ולסגור אותו אחרי חצי שנה, ואז אמרנו שאנחנו צריכים באמת מנגנון שבו אחת לכמה שנים יוכל העצמאי – שילם לביטוח לאומי – לקבל את הזכויות, אחת לכמה שנים. הוא ישלם כל השנים האלה, אבל הוא גם יקבל את הזכויות שלו, בדומה מאוד לשכיר; כי לא ייתכן שעצמאים היום גם נאנקים תחת זה שאין להם ביטחון סוציאלי; יוקר המחיה, אנחנו רואים, הולך ומאמיר; בעבורם התשומות האלה הן גם מכת מוות: החשמל עולה להם, מחירי החשמל עולים, מחירי המים עולים – כל התשומות האלה פוגעות בהם. תוסיפו על זה את האשראי של הבנקים. הבנקים הורגים אותם, הורגים אותם בריביות על האשראי שלהם. ולמה? הרי הם מנוע הצמיחה הגדול ביותר של מדינת ישראל, הם משלמי המיסים והם המעסיקים של השכירים פה, במדינת ישראל. למה הבנקים מתעמרים בהם, כשהם אלו שגורמים לנו לצמוח ולפרוח?
לכן אנחנו – זו טיפה בים – מתחילים בסדרת החוקים הזאת של דמי אבטלה לעצמאים, של הביטחון הסוציאלי; שכל אימא במדינת ישראל לא תרצה שהילד שלה יגיע להיות שכיר. פעם – אתה זוכר, היושב-ראש, פעם החלום הגדול של כל אימא במדינת ישראל היה שהילד שלה יעבוד באחת החברות הממשלתיות ויהיה שכיר בחברות הציבוריות הממשלתיות. אנחנו לא רוצים שזה יחזור לשם.
אנחנו רוצים שעצמאים ימשיכו להיות עצמאים, ימשיכו לפתח את הכלכלה במדינת ישראל. ולכן, כדי שזה יקרה ושהחלום הרטוב לא יהיה להיות שכיר בחברה ממשלתית, אנחנו צריכים לתת להם את הביטחון הסוציאלי הזה ואת דמי האבטלה לעצמאים. בשביל זה אנחנו כאן. אנא, תמכו בהצעת החוק החשובה הזאת. תודה.
השנייה, וכן ירבו – שלא תפתח עין. תעשה חמסה-חמסה. כן ירבו.
כן ירבו.
483 מילים של קרן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.