קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, משפחת הרב גמליאל היקרה, הרב אריה גמליאל כיהן כחבר כנסת, כסגן שר הדתות, כסגן שר השיכון, אבל מעל הכול הוא היה איש של תורה – מרביץ תורה, תלמיד חכם, מקים עולה של תורה וראש ישיבה. היה בו מיזוג של אצילות וצניעות עם תעוזה ונחישות – ואין כאן סתירה.
לעצמו לא ביקש לא גדולה ולא שררה. התפקיד הציבורי נכפה עליו. אני זוכר את הלחצים האדירים שהיה צריך ללחוץ עליו כדי שייכנס לכנסת. רק בגזרתו של מרן הרב עובדיה יוסף קיבל עליו את הדין כתלמיד נאמן. ואני זוכר שהוא אמר לי: לא תסורו – אפילו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. ככה זה היה אצלו בגדר. הוא היה חרוץ מאוד. גם כשהיה יושב במליאת הכנסת ובוועדות, לא פספס אף פעם שום ישיבה, אבל כל הזמן ראו בידיו ספר תורני, ובכל רגע פנוי הוא היה שקוע בתורה. כמובן, אני אפרט בהמשך את הספרים התורניים הגדולים שהוא חיבר. דמותו בכנסת הייתה בולטת: מרשים, הדור, אציל, אבל בעיקר – הוא היה כל האמת, האמת השורשית, התורנית, היהודית; נציג מובהק ומשמעותי של הפריפריה מחד גיסא ושל עולם התורה מאידך גיסא, ובעיקר עולם התורה הספרדי; נאמן ללא גבול לדעת תורה; שליח מסור בכל נימי נפשו לתנועת ש"ס ולמועצת חכמי תורה, ובראש וראשונה למרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה.
הוא הרגיש גם שהוא מייצג במיוחד, נוסף לעולם התורה ובני התורה, את אנשי הפריפריה המוחלשים. שני מגזרים שהיו קרובים מאוד לליבו – הראשון הוא יישובי הדרום, עוטף עזה וכמובן העיר שדרות, שהייתה בבת עינו, גם ברוחניות וגם בגשמיות. הוא הכיר לי לראשונה, בשנת 1987, כשהייתי מנכ"ל צעיר במשרד הפנים, את הקיבוצניק עם השפם הגדול ועם התלתלים הגדולים עמיר פרץ, ראש מועצת שדרות, והוא הביא אותו אליי – הוא היה ראש ישיבה צעיר בשדרות והוא היה ראש המועצה הצעיר בשדרות, הם עמדו בשני עברי המתרס האידיאולוגיים בצורה קיצונית – והם באו אליי לשולחן. אחרי הרבה שיחות נפש הם הפכו לידידי נפש, ועמיר פרץ, שייבדל לחיים טובים, הייתה לו יד ועזרה גדולה מאוד בהקמת עולם התורה והיהדות בעיר שדרות. כשהוא הגיע לנקודת האמת, הוא באמת היה ידיד אמת עד הסוף.
הדבר השני שהיה חשוב מאוד לרב גמליאל והוא הרגיש חובה לייצג היה בני העדה התימנית. הוא דאג את דאגתם, בכה את מורשתם שנגזזה ונגזלה מהם, לחם את מלחמתן של המשפחות שחיפשו את ילדיהן הנעדרים, ובין היתר הוא היה יחיד – או כמעט היחיד, ובוודאי הנחשון – שיצא להגנתו של הרב עוזי משולם זצ"ל, שנרדף בידי הממסד, ורק בשנים האחרונות ביקשו ממנו מחילה.
הוא היה גדול בישראל, הרב גמליאל. משוש חייו היה התורה הקדושה. גולת הכותרת של עשייתו היו מוסדות התורה בכלל וישיבת שדרות, שייסד והנהיג, בפרט. גאוותו הייתה על ספריו, "בית גמליאל: חידושים וביאורים על הרמב"ם", "שו"ת מעשה אורג" – שאלות ותשובות בהלכה בשלושה חלקים, ואני חייב לומר לכם, ברמה גבוהה מאוד. כשהספרים האלה יצאו, אני זוכר שמרן הרב עובדיה יוסף עבר על הספרים – "שו"ת מעשה אורג", כשהוא הביא לו, הרב גמליאל, את הספרים. אחר כך מרן אמר לי בהתפעלות: איך יכול להיות חבר כנסת, איש ציבור, שיכתוב ברמה כזאת גבוהה? הוא, דרך אגב, הגן על הפסקים של הרב עובדיה יוסף בחירוף נפש בספרים שלו, נלחם את מלחמתו של הרב עובדיה נגד החולקים עליו בהלכה ממש במסירות, אבל בחוכמה ובכבוד גדול.
אני חייב להגיד איזה דבר תורה קצר בשמו, ממש קצר. יש משנה בפרקי אבות: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה" – הלאה – "ועל הארץ תישן – – – אם אתה עושה כן – אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". שאל הרב גמליאל: איך אפשר לומר על מי שחי חיי צער בעולם הזה, "פת במלח תאכל ועל הארץ תישן" – איך אפשר לומר "אשריך בעולם הזה"? מילא בעולם הבא, אבל בעולם הזה? הוא האריך שם והסביר בצורה נפלאה על חובתו של האדם בעולמו, והוא מבאר בסוף – כך הוא מסיים: לכן האדם שחי בעוני וחי חיי צער ובכל זאת הוא מצליח לחיות בנקודת האמת שהיא עמל התורה, הרי זה מתקדש קודש-קודשים, כלשון הרמב"ם. ולכן, אם מצליח לעשות כן – אשריו ואשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא. הוא כמו על עצמו אמר את הדברים. רק לשם המחשה, הרב גמליאל הגיש מאות ואולי אלפי שאילתות בבניין הזה במגוון תחומים. הוא היה מאוד פעיל ומאוד חרוץ.
החוכמה אצלו הייתה – למרות העדינות והאצילות שלו – הוא לא הסכים שימרחו אותו. אני זוכר שפעם השיב לו שר המשטרה דאז שלמה בן עמי בעניין חילול קברים בצפון. הרב גמליאל הגיש שאילתה, ואז שלמה בן עמי, השר דאז, השר לביטחון פנים – אז זה היה שר המשטרה – אמר לו: חבר הכנסת גמליאל, בוא נסתכל על הדברים בפרופורציה, איך יכולה משטרת ישראל, לא רק בכוחותיה הנוכחיים – אתה ראית אילו סדרי גודל של משימות יש לה – גם לשים שמירה על כל בית קברות וגם על קבר של צדיק? הרב גמליאל בקריאת ביניים: יש לה זמן לכול, זה תירוצים, מה שאתה אומר. בן עמי: תאמין לי, אני מקווה שאתה באמת לא מתכוון למה שאתה אומר. הרב גמליאל: אני כן. אם יש למשטרה עניין, אז יש לה זמן ויש לה כוח; אם אין לה עניין, אז אין לה כוח.
מאות שאילתות שאל, אלפי נאומים נאם, ובמבט לאחור אתה מגלה כמה היטיב ראות, כמה היה אמיץ, כמה ראה למרחוק. אהבתי אותו, הערצתי אותו. הוא היה חבר נאמן ומסור. לשוחח עימו היה חוויה ותענוג; תמיד מקורי, מחדש, מגלה רובד שאחרים לא חשבו עליו – תמיד היה דבר חידוש תורני בפיו – איש עשייה ואיש ספר. באופן אישי הוא התנהל פחות כמו פוליטיקאי ויותר כמו ראש ישיבה. מילה שלו הייתה מילה. מעולם לא שמעו אותו יוצא מגדרו, אלא אם כן היה מדובר בעניינים של קדושה או גדרי הלכה.
היו בתנועת ש"ס לאורך כל התקופות נציגים מכל הסוגים: חקלאים, אברכים, אנשי עבודה, ראשי כוללים, רבני ערים, פעילי שטח. מול כולם בלט ידיד נפשי ר' אריה גמליאל, משכמו ומעלה, איש מיוחד, חכם, חבר, צדיק, נאמן ומסור. יהי זכרו ברוך.
942 מילים של אריה מכלוף דרעי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.