"הגנה על הילדים מסיכונים ברשתות החברתיות צריכה להיות במוקד הפעילות שלנו. המציאות הטכנולוגית מקדימה את המדינות המתקדמות בעולם בכל מה שקשור להתמודדות עם סיכונים ברשת. המערכות המדינתיות, המשפט, החקיקה והאכיפה, עומדות בפני אתגרים חדשים במהירות רבה מאוד. הגנה על הילדים ברשת צריכה להיות במוקד העשייה. הילדים חשופים ורגישים, וצריך למצוא את הדרכים להגן עליהם. האחריות לא נעצרת במוסדות המדינה. להורים יש אחריות רבה שילדיהם לא היו בצד הפוגע או בצד הנפגע" – יפעת, אני רוצה שתקשיבי רגע, עוד דקה – "על כל הרשויות הנוגעות לעניין לשתף פעולה יחד עם ההורים כדי לקדם את ההגנה על ילדינו. אני מתכוון להקים באופן מיידי ועדת מנכ"לים בראשות מנכ"ל משרד המשפטים, יחד עם מנכ"לי משרד החינוך, התקשורת והבט"פ, כדי לבחון מה ניתן ונכון ליישם מדוח ועדת ארבל, וגם כדי לקיים פורום קבוע שיפעל במתואם בסוגיה החשובה של הגנה על ילדים מפני סיכונים שונים ברשתות החברתיות."
את הדברים האלה כתב לפני כחודש שר המשפטים גדעון סער. הדברים מדברים בעד עצמם. אחרי שהוא כתב את זה, ובכלל, כמי שיושב כאן, אני מעלה את החוק שלי. אנחנו נצביע עליו רק בעוד חודש עם תשובה שלו. אבל חשוב לי שבסיס המחשבה אצלכם יהיה ההצהרות של תקווה חדשה ושר המשפטים לגבי הסכנות ברשת.
החוק שאני מגישה הוא תיקון לחוק העונשין. חשוב לי לומר שההצעה הזאת נוסחה בסיוע המועצה הלאומית לשלום הילד, שמלווה ברמה היום-יומית ילדים שנפגעים ונחשפת לסגירת תיקים בגין החוק הזה. החוק שלי הוא תיקון לחוק העונשין שמגדיר את עבירת פיתוי קטין. פיתוי – לפתות – קטין. כעבירה. עד היום אין עבירה כזאת בספר החוקים. יש הרבה מאוד חוקים, יש ניסיונות, אבל צריך להוכיח בסוף הניסיון שזה הגיע למגע וזה התבצע. יש כמובן שידול. יש כמובן הטרדות. אבל ניסיון הפיתוי – הפיתוי עצמו, לא ניסיון הפיתוי – הפיתוי ברשת עצמו לא מוגדר בספר החוקים.
וכך אנחנו מגיעים בעצם למצבים שבהם יושבים ילדים וילדות בבית, בחדר הפרטי שלהם, במרחב הפרטי שלהם, עם טלפון, עם מסך מחשב, ופשוט מתכתבים. הם חושבים שהם מתכתבים עם חבריהם לכיתה או חבריהם לא בכיתה. לפעמים יש משחקים כאלה, מיינקראפט, למשל, שנכנסים כל מיני אנשים חיצוניים לתוך המשחק, ואתה לא תמיד יודע מי הם. וגם קבוצות ווטסאפ לא תמיד אתה מכיר. זה כבר נכנס לקטע של הווטסאפ.
ומה שקורה בשלב הזה, מישהו באמת מטרתו היא לגרום למגע עם קטינים, הדרך שלהם הופכת להיות מתוחכמת מיום ליום ומסוכנת מדקה לדקה. הם מתחזים לבני אותו גיל, אם זה ילדה או ילד, מתחזים. יושב מצד אחד הילדה או הילד התמימים, ומהצד השני בן אדם מבוגר, הוא יכול להיות בן 70, אבל הוא גם יכול להיות בן 25 או 30, שזה גם בגיר. הוא נכנס להם לתוך המרחב הפרטי והווירטואלי שלהם, ומתחיל לטוות את קורי העכביש סביב אותו ילד או ילדה.
מי שעוד כתב את החוקים האלה וסייע לי הרבה זה מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שהם גם כתבו חוק מאוד דומה לזה, להם קראו grooming. grooming זה הטיפוח של הקשר בין המפתה לילד. כל השלב הזה הוא בעצם מנסה לראות מה מעניין אותו, אותה, מה תחומי העניין, איך אפשר לחדור, לרכוש את האמון. כל הרשת שנטווית סביב אותם ילדים היא כרגע לא נחשבת בספר החוקים עבירה. יש הרבה מאוד חוקים שמגיעים רק לרגע של הסוף. עכשיו מה קורה? עד שאותה ילדה לא מגיעה למפגש, בין אם זה דפיקה בדלת, בין אם זה דברים איומים הרבה יותר – בעצם אין לנו כהורים את הדרך להפסיק את זה. וזו החרדה הגדולה ביותר של כל הורה במדינת ישראל.
הרי כל הורה – הילד סוגר את הדלת, והוא לא יודע מה קורה שם. ובמצב הזה, שנגיד שהוא כן התחקה, והוא פתח את המחשב ועקב אחרי ההתכתבות, ויש רק התכתבות, אין לו כמעט שום דרך שיגישו כתבי אישום על העבירה הזאת. הורים יכולים לפנות ל-105. דרך אגב, הקמת יחידת 105 שאותה הקים בעצם גלעד ארדן כשהוא היה השר לביטחון פנים, זו אחת היחידות החשובות ביותר שהיום מטפלת באמת בבריונות ברשת, בהטרדות מיניות, בפגיעות מיניות. זה הרי נורא חשוב, אבל הרבה מאוד מהפניות בכלל מגיעות על ידי ההורים.
אם אנחנו יכולים להשקיט להורים את החרדה הזאת, שלא רק שהם יכולים להתקשר, שהם יכולים לתפוס את כל השיח הזה בתוך הרשת ולהגיש אותו ככתב אישום, כחומר רקע לכתב אישום נגד הפוגע, זה היה מאוד מאוד מסייע לפחות להוריד – אני חושבת שזה היה מוריד משמעותית את המקרים האלה.
יש כמובן את הפדופילים המסוכנים ביותר שאותם כנראה החוק הזה לא יפסיק. אבל כל שאר האנשים הסוטים שנמצאים ברשת, וידעו שקיים כזה חוק – אני חושבת שזה ירתיע ויפחית משמעותית את הפעילות ברשת. אני חושבת, הרי אנחנו כולנו מבינים שאין כאן קואליציה ואופוזיציה, מדובר בהצעת חוק שיכולה להציל חיים. אתמול התקיים כאן יום המאבק נגד אלימות מינית בכנסת. שמענו עדויות, שמענו סיפורים, שמענו סיפורים קורעי לב, ואנחנו הרי גם יודעים, מכל המחקרים שיש, שאחד מכל חמישה ילדים עובר פגיעה כלשהי – פגיעה פיזית, פגיעה מינית. אחד מכל חמישה ילדים עובר התעללות כלשהי. אלה הרי מספרים מטורפים. בכיתה אחת יש חמישה, שישה, שבעה ילדים שעוברים את הפגיעות האלה. ואנחנו צריכים לצמצם אותן. העולם השתנה, העולם הווירטואלי הפך להיות הרבה הרבה הרבה יותר זמין והרבה הרבה יותר מסוכן, ואנחנו חייבים, בחקיקה שלנו, להתקדם עם העולם הזה ולעצור את הדברים הנוראיים שקורים ברשת.
אני רוצה לתת לכם קצת מספרים. הנתונים הם של המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, מוקד 105, כמו שאמרתי לכם. מיום היווסדו בפברואר 2018, הם מתארים תמונת מצב עגומה על אודות ביטחון ילדינו. מיום הקמתו של המטה הלאומי ועד יולי 2019 טופלו כ-2,700 אירועים הנוגעים לפגיעות מיניות, כאשר מתוכם כ-1,000 אירועים של שידול והטרדות של קטינים ברשת וכ-800 אירועים של עבירות מין כלפי קטינים ברשת. בפריזמה מגדרית, 67 מסך אירועי הפגיעה היו כנגד נערות וילדות, נשים, בנות, מתוכם 31 מקרים על רקע פגיעה מינית, שידול והטרדה מינית.
לגבי המדיניות המשפטית בסוגיה, היו 30,000 פניות למוקד 105 בעוד שהוגשו רק 17 כתבי אישום. 30,000 פניות למוקד, ומתוכן 17 כתבי אישום. אתם מבינים את הפער במספרים? זאת אומרת – מוקד 105 לא מאמין שלא רוצים לתמוך בחוק הזה. ואז אני מגישה את החוק הזה ומה אני מגלה? אני מגלה שמשרד המשפטים, ייעוץ וחקיקה, הפרקליטות, חושבים שאין צורך בחוק הזה, שיש כל מיני חוקים אחרים. שוב אני חוזרת: 30,000 פניות נכנסו לתוך מוקד 105, ו-17 כתבי אישום. וכל זה למה? כי לא מתייחסים לאירוע הזה של הפיתוי, למסדרון הזה, שמוביל לחדר שבו נעשית העבירה. הרי יש מסדרון, כל המסדרון הזה לא נחשב לכתבי אישום. רק חדר שבו נעשתה העבירה, רק ברגע שבאמת נעשית העבירה – כשכבר החיים של אותו ילד נהרסו, הרי הם נהרסו באותו רגע – רק אז מוגשים כתבי אישום.
אנחנו רוצים לעצור את זה דקה לפני כן, אנחנו רוצים שהפרוזדור הזה לא יוביל לחדר הזה, שבאמצע הפרוזדור כל הורה ידע לעצור. אנחנו רוצים להוריד את החרדות של ההורים במדינת ישראל, להגיד להם: חבר'ה, כנסת ישראל, מדינת ישראל עוזרת לכם, מדינת ישראל תגן על הילדים שלכם ועליכם מפני החרדות האלה. ולכן, אנחנו חייבים שהמעשים האלה, שלב הפיתוי, ה-grooming, טוויית הקורים סביב הקורבן, ייחשבו לעבירה, ואם נעצור את זה שם, כך נוכל בעצם לעצור את התופעה הזאת.
אז כמו שאני אומרת, מה שאני ביקשתי בעצם זה להוסיף לחוק העונשין את עבירת הפיתוי לשם ביצוע עבירות מין, הפקת פרסום או הצגת תועבה ועבירת התעללות מינית בקטינים ובחסרי ישע, ולקבוע כי אדם העובר רק את עבירת הפיתוי, דינו יהיה מאסר של שלוש שנים.
אני רק רוצה להוסיף עוד משפט אחד. אסכם בדברים שאמר כבוד השופט סולברג באוגוסט 2021, אני רק מקריאה: "בטרם נגיע אל 'השורה התחתונה', שומה לחזור ולהתריע מפני העבריינות הנדונה כאן, עבריינות מין במעבה האינטרנט. בקלות בלתי נסבלת, בחסות האנונימיות, ובזמינות המתאפשרת ברשת האינטרנט ובחדרי הצ'אט, יוצרים עברייני מין קשרים, גם עם קטינים וקטינות".
עוד דקה, עוד שנייה. "עברייני המין מונעים מרצון לסיפוק מיני, מפעילים מניפולציות כלפי אותם קטינים וקטינות, משכנעים אותם לשתף פעולה, לבצע בעצמם מעשים מיניים, להפיץ תמונות עירום, וכיוצא באלה – – – התמונה המצטיירת – מדאיגה – – – בחסות האנונימיות והריחוק הפיזי משתחררים גם אנשים נורמטיביים לכאורה מחסמים ועכבות. ההגנה על קורבנות פוטנציאליים במרחב הווירטואלי קשה מן ההגנה עליהם במרחב הפיזי". צריך להיחלץ ולעשות מעשה כדי לטפל במכת המדינה הזאת. תודה.
1,288 מילים של קרן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.