חשיבות השמירה והביטוי של ערכי התרבות, המדע והרוח של מדינת ישראל

גם פה אני רוצה רגע לדייק את השאלה. אנחנו לא ביטלנו את הפרסים. ההפך. קודם כול, השנה כמובן יהיה פרס ישראל, והוא יוענק כרגיל, והפרסים שנדחו נדחו לשנה הבאה. הם יוענקו בשנה הבאה – לא בשנת מלחמה, לא בשעה שיש קרבות עזים בעזה ואנחנו שומעים, לצערי, על מחירים כבדים שמדינת ישראל משלמת יום-יום. אני חושב שלכבוד הפרסים האלה – לתת להם את הכבוד שמגיע להם. אני אומר לך שאם אנחנו היינו עכשיו מתנהלים כאילו הכול כמנהגו נוהג ונותנים פרסים – נדמה לי שיש תרבות תורנית או ביולוגיה או מדעי חיים – היינו נתפסים כמנותקים, לא מבינים איך אנחנו עושים את זה כשאנחנו במלחמה. אני חושב שגם לבעלי הפרס ולזוכים – והם יקבלו את הפרס, כולם יקבלו בשנה הבאה את הפרס, בעזרת השם, אחרי שמדינת ישראל תכריע את חמאס, אחרי שנחזיר את החטופים ואנחנו נהיה במציאות אחרת. אני אומר את זה בצורה מאוד ברורה, כי אני חושב שזה דווקא לכבודו של פרס ישראל שאנחנו מתמקדים בשלב הזה, כשאנחנו במלחמה, בזמן שטובי בנינו ובנותינו – כשכל עם ישראל, כשכולם וגם הבית הזה, ממוקדים בהחזרת החטופים, בניצחון ובחזרת הלוחמים בשלום. אני חושב שנכון שגם בפרס ישראל ייעשה איזשהו שינוי בעניין הזה, וכל זה בלי לפגוע באף אחד מהזוכים האחרים, שיקבלו את הפרס שלהם בשנה הבאה. אני אתחיל רגע בשאלתה של חברת הכנסת דבי ביטון. המגבלה המרכזית של מערכת החינוך – צריך להבין את זה – היא נושא כוח האדם. אין לנו יכולת להפעיל שתי מערכות חינוך, כפולות, האחת במלונות למפונים, והשנייה בעוטף לחוזרים, לצורך העניין. לכן כל הניהול – כל עוד באמת היה אירוע של פינוי ועוד לא הייתה חזרה, ריכזנו מאמץ במלונות ואכן בנינו מסגרות רבות לעשרות אלפי תלמידים. ברגע שאנחנו באירוע שבו אנחנו צריכים להתחיל לחזור ולהחזיר ולבנות את המסגרות ביישובים עצמם – וכמו שאמרת, ב-3 במרץ ייפתחו כל מוסדות החינוך בעיר שדרות – אין לי כוח אדם, גם אם הייתי רוצה, להשאיר פעילות בתוך המלונות. זה נוהל יחד עם ראש העיר וכל הרשויות. אני מנסה כמה שאני יכול, במקומות שכן יש לי יתירות, להשאיר מסגרות פתוחות, אם אני יכול. אני לא עושה דווקא; אני לא בא ואומר: אנחנו סוגרים. ההפך. יותר מזה, אם אני יכול לאפשר, אם יש מקום במסגרות הקיימות – נניח, לדוגמה, נמצאה משפחה שגרה בזיכרון יעקב, שכרה בית, והיא רוצה להישאר, והילדים רשומים למערכת – הם רשומים. אין בעיה. אנחנו לא אומרים: זהו, כולם צריכים לחזור. אנחנו לא במקום הזה. הדבר היחיד שאנחנו אומרים: להפעיל את כל מערכת החינוך שפועלת היום, שפעלה עד עכשיו, במלונות, אנחנו לא נהיה מסוגלים. אנשי הצוות חוזרים, והמערך עובר לעיר עצמה, לשדרות, וליישובים האחרים.