חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 3), התשפ"ו-2026

החוק קובע כי כלל היסוד בפרשנות חוזים הוא שחוזים יפורשו "ככל אשר הסכימו הצדדים", כלומר: בהתאם לשיטת הפרשנות שעליה הסכימו הצדדים. לצד הכלל היסודי של פרשנות לפי הסכמה, נקבע כיצד יפורש החוזה במקרה שהצדדים לא הסכימו על כך ביניהם. נקבע כי יהיו שני כללי פרשנות שונים: כלל אחד לחוזה עסקי, וכלל אחר לחוזים אחרים. הכלל הראשון הוא כלל הפרשנות הלשונית. החוק קובע כי חוזה עסקי שלא נקבעו בו הוראות לעניין אופן הפרשנות, יפורש בהתאם ללשונו בלבד. לצד זאת, מוצעים שני חריגים לפרשנות הלשונית: אם מלשון החוזה בלבד נובעת תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, או אם מלשון החוזה בלבד עולה סתירה בין הוראות שונות בו. הכלל השני, הוא כלל פרשנות לפי אומד דעת הצדדים. נקבע כי על חוזה שאינו עסקי, על חוזה אחיד ועל חוזה עבודה, ימשיך לחול כלל הפרשנות המרכזי הנוהג ערב כניסת החוק לתוקף, והם יפורשו לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין. לעניין כלל פרשנות זה, החוק עיגן את הכללים הנוהגים בפסיקה ערב כניסת החוק לתוקף, כדי להבנות את שיקול הדעת של בית המשפט כשהוא נדרש לקבוע את המשקל היחסי של לשון החוזה ושל נסיבות העניין. לבסוף, החוק מבהיר שני עניינים באשר לעיקרון הבסיסי של הסכמת הצדדים: עניין ראשון הוא שצדדים שאינם מיוצגים על ידי עורך דין לעניין עריכת החוזה – יראו אותם ככאלו שלא הסכימו על אופן הפרשנות, כך שפירוש החוזה ביניהם ייעשה לפי הכללים האחרים שהוסברו לעיל. עניין שני הוא שלא יהיה תוקף להסכמה של הצדדים שנוגדת את הכלל של פרשנות נגד המנסח.